"קח" היא אומרת לי ומושיטה לי בקבוק "אתה שותה דברים כאלה".
היא מחלקת את שאריות האלכוהול שנשארו אצלה ואני זוכה בחצי בקבוק עראק עם כיתוב ירוק שמעיד על היותו Special.
הוא, אגב, מה שמחלחל לי אל תוך הבטן בשלוקים קטנים בדיוק עכשיו.
יבש לי בפה אבל החמימות שמחליקה לי במורד הגרון מרגישה כמו אדמה פוריה כשהיא מתפוצצת לי בתוך הבטן וצומחת לאלפי סיכות קטנות של אושר, רעב, וסוגים של הבנה שיעלמו כשאשתין בפעם הבאה.
חלקן מוצאות את דרכן ונעקדות בכתף שלי או שאולי ככה זה מרגיש.
או לא מרגיש.
קהות מועילה.
"אל תצחק" היא כמעט צורחת עליי כשאני מגשים את עצמי ומכאיב לה.
מילים מוחראות על בדסמ ואהבה שהוקאו עד לזרא מתוך פרסומת שפעם ראיתי כשעוד היתה לי טלוויזיה ואפילו שילמתי אגרה והפכו למוטו עקר נישאות או אולי נרשמות בידי כל ומחלחלות גם כשלא רוצים או שמים לב כומשות קצת לפני דלת הכניסה שלי.
אבל גם, או שאולי בעיקר, לנוכח הצרחות הכמעט נואשות שלה החיוך נשאר ולא עוזב.
כרית החימום שקיבלתי במתנה נכנסת ויוצאת אל ומתוך המיקרו שמצאתי אתמול באגורה והבקבוק הולך ומתרוקן לי.
יש עוד שלושה פתוחים במקרר, אחד אני לא אוהב.
אני חושב שהוא ראה יותר מדי שמש.
הכאב מרגיש כמו אצבעות ארוכות שמרפרפןת על הגוף שלי רק מבפנים, ראיתי פעם כאלה על צ'לנית אחת ותהיתי איך הן תרגשנה על על הגוף שלי.
תחושה של אינטימיות מענגת, ככה מרגישות לי האצבעות של הכאב כי את האצבעות של הצ'לנית מעולם לא חוויתי וכשאני עוקב אחרי המסלול שלהן עמוק בתוך הכתף שלי אני נשאב אל תוך מערבולת של תחושות מאדימות של כאב וקצוות והבהקים לבנים שמשאירים אותי שואב אוויר בכמויות גדולות וכמעט מותש.
הכאב נותן לי צ'פחה אחרונה ואוהבת על הכתף ואני בתמורה לוקח אותו לשתות איתי עראק.
עראק לא שותים לבד.
אני
רוצה
ליצור
צרחות
לא
שלי
הלילה.
אני מכבה את האורות ובאותה איטיות מהורהרת אני מדליק קצת נרות וחווה את המוזיקה גם כשהגוף שלי זז
בקושי.
לפני 16 שנים. 19 בינואר 2008 בשעה 23:30
