עוד לא בטוח... נראה...

זה התחיל בזה שביום ראשון כבר הייתי עם היד על הכותפות וכמעט השארתי את הדרגות שלי על השולחן והלכתי הביתה למרות שאני יודע שבישראל קצין לא יכול להדיח את עצמו או להתפטר.
זה המשיך בזה שכששאלתי איפה יש מים הפנו אותי לברז בשירותים וארוחת הצהריים התגלתה כסנדביצ'ים תעשייתיים.
ביום שני, הפוץ הצליח להוציא את המפקד שלי משלוותו עד כדי חילופי דברים נזעמים ושיחת הבהרה בעוד שבועיים.
אבל לקראת הצהריים הגיעו בקבוקי מים קטנים וארוחה חמה בחמגשית עם חור.
היום דווקא היה נורא מצחיק.
"כיבוד קל" ככה הם קראו לארוחת הערב שהתגלתה כערימה של שקיות שוקו ומעדני חלב.
ולחשוב שאחרי שהלך לי הפרופיל לעזאזל עוד התעקשתי איתם איזו שנה וקצת שבא לי לעשות מילואים.
"אתה יודע" הוא אומר לי היום "לפעמים אני תוהה מה עבר לך בראש כשהתעקשת ככה".
המפקד שלי החליט שלא בא לו להישאר יותר ולי כבר נגמרה ההתלהבות.
אני תוהה אם הוא באמת ילך הביתה בעוד שבועיים וכמה זמן אני עוד אחזיק אחריו.
אחרי כל התרגילים היום החונך שלנו אמר שאנחנו אמנם נפלאים ויודעים מה לעשות אבל חסרה מוטיבציה.
דווקא היתה לנו המון מוטיבציה ללכת כמה שיותר מהר הביתה ולא לחזור, במקום זה גילינו שיש לנו עוד מילואים בעוד חודשיים, ארבעה חודשים, חמישה חודשים ואחרי זה כבר איבדתי עניין כי בכל זאת, זה לא הכי מעניין.
כבר לא.
אני הולך להתקלח ולישון.
מחר יום חדש ודי.