חשבתי שנדבר קצת היום כמו שאנחנו בדרך כלל עושים אבל היו לה תוכניות אחרות.
אני יודע שלא עשיתי לה כלום ושאין לה שום דבר נגדי אבל הידיים שלה עשו בי שפטים.
הגוף שלי מרגיש כמו מכרה והיא כורה בי דברים.
בתוך הצלילות המוזרה אני מוצא את עצמי חושב על הגל הזה של חוסר הכלה ששוטף אותי ואני מרגיש ככברה אבל אין מה לנפות מתוכי כי הכל מתקרקע כבר לבד.
הקשרים שהיא פורמת מתוך כפות רגליי מרגישים כמו חבלים שזורים שמחליקים על עורי כמו נחשים.
מאוחר יותר היא תשאל אם כאב ואני אומר לה שלא והיא תסתכל עליי ותגיד שזה בסדר ושגם כאב אומר משהו.
כאבים עבשים של מוזרות מהורהרת ורגע לפני שאני מתרגל היא מניחה את כפות הידיים שלה על העיניים שלי ובאור האפור הכחול שמגיח מאחורי העפעפיים שלי אני כמעט רואה אותה שוב ובהחלטה מוזרה של רגע אני שולח ידיים והידיים שלי נאחזות בכלום ואני מוצא את עצמי על הברכיים בתחתיתה של גבעה עם עץ מול ירח עגול בצבעים של לילה וריק וחלול לי בפנים.
כשאני חוזר לוקח לי הרבה זמן להתלבש ובפעם הראשונה אני שותה את כל כוס המים שהיא דואגת להניח לפניי בכל פעם מחדש רגע לפני שאנחנו נפרדים.
ולחמצן
יש ריח מוזר של עוד.
לפני 16 שנים. 27 בינואר 2008 בשעה 21:48
