כמו בכל מערכת יחסים מגיע הרגע שבו אתה שואל את עצמך מה הלאה.
הילד נכנס למוסך אתמול אחרי שבמהלך השבוע האחרון הוא סירב להניע בבקרים הקרים עד שביום שישי הוא החליט שלא בא לו בכלל.
לפני חודש הוא רק יצא מטיפול ועכשיו הוא שוב במוסך רק שהפעם לשבוע שלם.
כל פעם אלו רק דברים קטנים שמפריעים לשגרת החיים היומיומית שלנו, שלו ושלי.
רק דברים קטנים.
טריזים משוננים שרק כשהם נקרעים החוצה מתוכך אתה מבין כמה עמוק הם ננעצו.
"אני צריך ממך טובה" אני אומר לו ומלטף בלי לשים לב את לוח השעונים
"קדימה" הוא אומר לי "מה שאני יכול"
שבע שנים אנחנו מכירים ובשנה האחורנה אנחנו מתראים בתדירות של פעם בחודשיים בממוצע.
"אני צריך שתעריך לי כמה זמן" אני מלעלע קצת "כמה זמן הוא עוד מסוגל לסחוב אותי ואת השטויות שלי עליו"
הוא נהיה לי שקט פתאום
"לא חשבתי שהרגע הזה יגיע ככה אבל אם אתה צריך תפרק אותו לגמרי. אני צריך לדעת" אני אומר לו.
בשתיים, שלוש מילים אני מספר לו שהוא לא מניע כשקר, בכלל, שהוא צריך טיפול חצי שנתי ושיש לו נטיה ברורה שמאלה ולא משנה איך אני יושב עליו ולאן אנחנו נוסעים.
אם הוא לא היה מכיר את הילד הוא לא היה נהיה שקט לרגע ולא מסתכל לי בעיניים.
אם הוא לא היה מכיר את הילד הוא לא היה לוקח אותי לרחבה ההיא שהילדים של אחרים מחכים בה לטיפול.
אם הוא לא היה מכיר את הילד הוא לא היה מראה לי את ההמלצה שלו לאופנוע הבא שלי.
גם אם הוא יגיד לי שיש לילד עוד חמש שנים לחיות.
גם אם הוא יגיד לי שאם אני ארכב לאט יותר זה יאריך לילד את החיים.
גם אם הוא יגיד לי שהילד צריך טיפול כל שלושה חודשים במקום שישה.
גם אם.
בכל מערכת יחסים מגיע הרגע שבו אתה שואל את עצמך מה הלאה.
לאן ממשיכים מכאן.
רק כשחזרתי הביתה והסתכלתי על החזית של המעיל הבנתי שכל הדרך חזרה טיפטפו לי העיניים.
לפני 16 שנים. 4 בפברואר 2008 בשעה 22:41
