קצת אחרי שאני חוזר מלבקר את צ'ארלי שהפכה להיות חצי למרות העגיל החדש שלה אני מקבל ממנו טלפון.
"מאיפה לאסוף אותך?" הוא שואל ואני יכול להתווכח איתו עד מחר אבל בדרך כלל אני מפסיד כי גם אני רוצה וכבר חודש שלא ראיתי אותו ואני פאקינג מתגעגע.
בתא של השירותים בפאב שפעם היה הקבוע שלי תלו שיר של ג'וני קאש ממוסגר בתוך מסגרת בכמעט זהב ועל הקיר מסביב יש נצנצים בצבעים מוזרים.
כשאני מסיים להשתין אני שם לב שיש גם פרסומת ל- yellow של פז ולקונדומים.
הברמנית צוחקת עליי שלא שמתי לב בפעם הראשונה כשהיא טעתה ונתנה לי לשתות בירה מגעילה והמלצרית מצטרפת אליה בהיסוס כזה או אחר ולא מתחשק לי להגיד לה שהיא טועה אבל זה לא משנה בסוג הזה של הבירות.
בפעם השניה היא לא טועה ואני עדיין מקבל בירה מגעילה והמבט של המלצרית נעוץ איפשהו בצד האחורי של האוזן הימנית שלי וקצת, לפעמים, בעיניים שלי כשאני מסתובב להתסכל עליה מעל השוליים של הכוס שאני מחזיק ביד אחת.
בדרך לשירותים כשאני עובר לידה אני נושם את הריח שלה ואת כל הדברים שהיא מנסה להסתיר ואני לא ושם לב שהשיער שלה אחוז היטב בראשה ולרגע אני רואה את עצמי בלי חולצה ויחף מגלגל את השיער שלה על מפרק ידי אבל לשירותים אני מגיע לבד וכשאני חוזר העיניים של המלצרית לא מחזיקות את שלי כשאני מסתובב להזמין את הכוס הנוספת ועדיין מחפשות את שלי כשאני מתיישב שוב מול הכוס על הבר ואני מרגיש אותה באוזן שלי שוב אבל זה כבר לא משנה כי זה לא היום שלה למרות שזה כנראה כן היום שלי ולשירותים אני הולך, שוב, בפעם השניה לבד.
איפשהו המוסכניק שלי מתקשר לספר לי שהילד יהיה מוכן מחר בבוקר ואני מתקשר לבוס שלי.
"הוא יהיה מוכן מחר בתשע, אני אגיע לעבודה באחת עשרה" אני מודיע לו.
"זה מוקדם מספיק בשבילי" הוא עושה את החישוב המהיר של עשרים דקות רכיבה בלחץ מתל אביב לכפר סבא ושבוע שלי בלי הילד ויוצא לו אפילו מוקדם מדי.
אחרי הכוס השלישית אני משתין כמעט אחרי כל שלוק וכשאני חוזר הביתה הקאמפרי מדמם את עצמו לדעת אל תוך הקרביים שלי.
אני הולך לישון.
הנשים המחכות יאלצו להתמודד עם שוברי הסלעים בפתח נמל נשמתי ואחת מהן אני מקווה כל כך אולי תצליח הלילה לככב מעל הבמה שהכנתי באולם השחור שחור הזה שמופיע כל לילה כשאני עוצם את העיניים ולרגע כשהלילה עוטף אותי אני מרגיש שלם.
קצת.
קצת.
כל פעם עוד
קצת.
לפני 16 שנים. 6 בפברואר 2008 בשעה 20:00
