קצת אחרי שאני מסיים מקלחת של יותר מארבעים דקות וחצי שעה הליכה אני מגיע.
הוא מדבר איתי קצת אבל מרגיש שאני לא באמת שם ורוצה להיות במקום אחר ורגע אחרי שאני מסדיר את החשבון הוא מצ'פח לי את הכתף ואני עולה על הילד ומגרגר את שנינו לעולם אחר שכולו אספלט.
מד הקילומטרים שלא ראיתי כבר ארבעה ימים מסתובב לי מול העיניים וסופר לי מרחקים מאושרים מנקודה אחת לאחרת והילד בועט לי מתחת לתחת כשאנחנו גומעים אושר מרוכז מהול באדים של דלק ואספלט מאובק.
מד המהירות שומר על מספרים עגולים ויפים ואני נכנס לפניה ובפעם הראשונה בזוגיות המופלאה שלי עם הילד אני נותן היגוי הפוך שבאמת עושה משהו והצרחות שלי בקסדה נבלעות בשאגות של הילד והשקט הזה שהמישלין החדשים שהוא קיבל משמיעים כשהם לוחכים את האספלט ומשאירים אותנו דבוקים לכביש ולעוד תקופה כזו או אחרת של חיים.
כשאני מגיע לעבודה ומשאיר אותו להתחמם בשמש אני שותה שלוש כוסות של מים ברצף, נס קפה עם המון סוכר ומחסל שקית תפוצ'יפס הרבה לפני שהרעד בידיים שוכך ומאפשר לי לנסות ולהתרכז.
בערב כשאני חוזר הביתה בסוף היום המרחף הזה העולם והאמת שלי מתגמדים מול מילים אחרות שכתבה ילדה אחת
יפה.
לפני 16 שנים. 7 בפברואר 2008 בשעה 21:30
