עוד לא בטוח... נראה...

ככה היא אומרת לי.
ואני?
אני מסתכל על הג'ין והטוניק משחקים בטרזן ואשתו ומת שידפקו לי כבר את המוח.
לא הולך להם.
הרגע נכנסתי הביתה.
ערב חביב עם אנשים אהובים וכאלה שאני רואה פעם ראשונה ואוהב לחלוטין.
אני שיחקתי אותה קשה להשגה ומסתורי בעיקר בגלל שהייתי עסוק בללטף לעצמי את הכתף ולהנות מהבוסטות של האנדורפינים שרצו לי בדם.
תמיד כשהיא מכינה לי תה היא עוקרת מתוכו את התיון ומשאירה שלוק בחוץ.
פעם היא גם היתה משאירה את הכפית בחוץ אבל אחרי הרבה פרצופים וגעיות בכי פולניות היא למדה.
אבל הקטע עם התיון והשלוק זה קבוע.
אני מתלונן והיא מתגוננת ובסף משלימה את השלוק אבל אף פעם לא את התיון.
זה מעין ריטואל קבוע שלנו.
הוא ואני צריכים לשבת על איזה וויסקי טוב, אני יכול לשבת איתו על ארבעת הוורדים ולא באמת למות מהזכרונות.
הוא כזה ואני אוהב אותו.
אני תוהה אם באמת מעניין אותי אם הוא אוהב אותי בחזרה.
לפעמים אתה פשוט אוהב.
בלי לשאול שאלות קשות.
פשוט אוהב.
ככה.
נקי.
אני תוהה אם ג'ין זוחלת לי מתחת לעור או שזה טוניק שעושה לי נעים בגב.
היפנית בעבודה שאלה לגבי סושי אבל זה שלידי קפץ ואמר לה כמה שזה לא שווה כאן בארץ.
אני שתקתי.
לא מתערב לו.
היא חמודה ותיכף הולכת ואני לא עושה וונילות והפסקתי לעשות כאלו שגרות רחוק מדי.
הילד מפחד ממטוסים ואני לא מכריח אותו.
האחרונה שגרה מעבר לים השאירה אותי לבד ועקור יותר מדי זמן.
התעוררתי בשש להדליק את הדוד ואז בשבע התעוררתי שוב התמתחתי והתעוררתי בשמונה באותה התנוחה.
לא מבין מה קרה שם.
התגלחתי מהר והתקלחתי מהר גם.
חצי שעה מתחת למים ואני ממש גאה בעצמי.
במקום בלי העוגיות חייתי שלוש שעות בטמפרטורה של ארבע עשרה מעלות מעל האפס.
בהתחלה עוד כאב לי לנשום אבל אז פשוט נשמתי את הקור פנימה.
הכאב בצלעות הפך יותר נוח.
בכתף גם.
שלוש שעות שבהן נאבקתי וחירפתי נפשי למען ההתקנה.
בסוף זה הצליח ואני אחזור לשם מחר כדי לסיים.
הבוס שלי אמר שאסור לי לסמוך עליהם ושאני צריך לחתוך להם בבשר, יהיה לי יותר קל ושאני אפסיק להתחשב בקליינטים שלו.
הוא משלם לי כדי להתעלל בהם וכדאי שאני אתחיל, אני סאדיסט, לא?
למקום עם העוגיות השוות והיפנית החמודה הגעתי בשתיים רק כדי לגלות שמוכרת הסנדביצ'ים הקטנה השאירה לי את שני הסנדביצ'ים שאני אוהב על השולחן.
אמרו לה שאני אגיע מאוחר יותר והיא חשבה שאני אהיה רעב.
אז בערב כשהיא באה לבדוק מה קורה איתנו ואם אנחנו רעבים שילמתי לה והיא חייכה אליי.
מה שכסף עושה לאנשים.
הגעתי בשתיים והכנתי קפה כי לא היה תה.
הרופא מתחיל לקבל בארבע אז היה לי מספיק זמן.
חשבתי שאני אעבוד קצת ואז אתקשר.
בשמונה הרמתי את הראש כדי להסתכל בשעון ונהיה לי שחור בעיניים ונעים במוח.
אנדורפינים זה דבר כיפי לחלוטין.
היא התקשרה להגיד לי תודה על אתמול, הוורד אכל לה את הקובץ ואני לא הצלחתי לעזור לה כי לפעמים גם אני לא מצליח.
אז היא כתבה את כל השעות שהיא השקיעה בחזרה.
דיברנו על כאב והיא הסבירה לי קצת על כאב כרוני.
שנים שהיא מסתובבת איתו ונלחמת בו.
הוא רוצה להיות חבר שלה והיא לא רוצה, הסנובית.
אני את שלי חולק עם האלכוהול וטוב לנו.
התרגלנו.
היא אומרת שזה רע ואני חושב שהיא לא מתכוונת לאלכוהול.
אמרה משהו על זה שהמוח ממשיך לשדר כאב גם כשאין.
קונספט מעניין.
כשחזרתי מהם נזכרתי גם בזה שהיא סיפרה לי על בן הדוד שלה והסנטימטר שחסר לו מאתמול ברגל.
איזה נהג תירגל עליו נסיון קיצור רגל בעזרת מכונית והצליח לו.
חוסר האהבה שלה לאופנועים רק גדל.
היא אוהבת אותי ואמרה לי שהיא מעדיפה אותי שלם.
שאלתי אותה אם שלם בנשמה זה מספיק.
היא חשבה לרגע והחליטה להתעלם.
חברה טובה.
האנשים שאני אוסף סביבי.
פניני נשמות אחד אחד.
הגרמני סיפר לי שחורף אצלהם והוא לא אוהב והוא ממש ישמח אם נגיד לו לבוא יותר מוקדם ממה שאנחנו מתכננים.
הסברתי לו שאין לנו מבחר עצום של בירות מחבית כאן אז הוא אמר שהוא יסתדר.
כנראה שנדבר על מנגה כשהוא יבוא.
בארץ ההרפתקאות חי טרזן.
ג'י(י)ן אוהבת לרכב על פילים.
תעשו אותי כבר, יא זונות.
אז מה אם השיער הארוך שלי זה בביצים, זה עונתי ונושר עם בוא התער.
תהיו חברים שלי.
אני אשרוד.
הפתעות בשקית ואני שכחתי את המתנה שלי.
_q18O4oGZjI