עוד לא בטוח... נראה...

מסתבר שהג'ין והטוניק דווקא כן עשו אותי.
גם הכדור.
השילוב שלהם ביחד היה רע.
בבוקר בכלל לא התחשק לי לקום.
בכלל בכלל לא התחשק לי לקום אבל איכשהו הצלחתי לזחול למקלחת ולגנוח רטינות עמומות מתחת למים.
ישן לגמרי.
בגהה פתחתי את המשקף ואצבעות רכות וקרות של רוח נשקו לתוכי צלילות של בוקר.
הגעתי לעבודה ובלעתי קפה.
היא שוב הכינה לי סנדביצ'ים בלי מיונז ולעסתי עוגיות לקראת המעבר בצהריים למשרד הנטול.
כל הבוקר נלחמתי בגוף שלי ובעיקר במוח.
כואב לי ואני עייף ולישון בלילה לא עושה לי את זה בכלל.
אני צריך קרני שמש נעימות שינעימו לי את שנתי.
אפילו כזו של חורף אבל פאקינג שמש.
"לכי לאכול, אני אסדר לך את זה".
היפנית רצתה משהו ולא ידעה איך, גם אני לא.
אז מיצמצתי קצת מול הספרות וסידרתי לה.
כשהיא חזרה היא שאלה אותי מתי אני הולך ואם אני מגיע מחר אז אמרתי לה שכן.
היא אמרה שהיא תשמח לומר לי שלום מחר ולא מהר מהר היום כי מחר היא טסה.
כמה זמן לוקח להגיד שלום?
יש לה אנגלית מתנגנת וחיוך שעושה לה קמטים קטנים של אור ואסרטיביות שקטה כזו, דברים פשוט קורים עבורה.
רגע לפני שיצאתי היא אמרה שאולי כדאי שהיא תשמור את הפתק שהשארתי לה למקרה שהיא תשכח את מה שעשיתי כדי שהכל יעבוד לה.
הפתיע אותי שהיא בכלל מצליחה לקרוא את כתב היד שלי.
אני חושב שאמא שלי היתה ממש מאושרת לראות את כתב היד שלי כשהייתי קטן, מינימום מנתח מוח.
מצד שני, מתי בדיוק היה לי זמן להתאמן עליו כשהיא כתבה עבורי את השיעורים כי אני סירבתי?
היא היתה מתעצבנת כשהמורה היתה שולחת לה הערות.
זה עושה לי נעים כל פעם לראות איך קצת עבודה מאומצת שלי עושה לפעמים חיים כל כך מאושרים וקלים יותר לאחרים.
במשרד השני שרפתי שש שעות, כרגיל הכל הולך שם כל כך לאט.
לא הייתי צריך יותר משעה אבל יש להם את הזמן שלהם וכנראה גם את הכסף.
אז למה לעזאזל אין להם עוגיות בשבילי?
דווקא חשבתי שאצליח להגיע מוקדם ואולי לתפוס תנומה של קרן שמש אחרונה רגע לפני שהלילה מעיר אותי שוב.
לא תמיד כואב לי ולא בגלל שאני שוכח לנשום.
זה כמו בלאגן בחדר.
פשוט צריך לסדר קצת כדי שיהיה איפה לשים את עצמך כשאתה בא הביתה.
בדיוק אותו הדבר.
אני עייף.
קשרים שהיו חבויים עמוק בבטן נפרמים בתוכי ואני לא מוצא בתוכי את הכח להתנגד.
דווקא כשרציתי הם לא הלכו ועכשיו כשהם נפרמים ממארג החיים שלי אני עייף מדי מכדי להעריך.
אספן שכמותי לא היה מניח להם ללכת.
השמש נוטעת בי עייפות.
ואני?
אני נוטע בתוכי כבדות.
הגיע הזמן להתמתח.
אולי.
אני מקווה יותר מדי לפעמים.