עוד לא בטוח... נראה...

"אתם כבר סיימתם לאכול".
ופוף המפית שלי נעלמה.
ככה.
ברגע.
היא לא התביישה לקחת אותה מבלי לחכות שבכלל נקום ונעזוב.
גם ההוא שבא לשכנע אותי ש"יש יותר מדי פחמים ועזוב, החתיכת בשר הזו לא צריכה להתבשל יותר, אני אקח את המגש מפה. אה, אתה עדיין רוצה את הבשר?".
ואז גם הייתי צריך לקום ולגשת לקופה כי לבוא ולאסוף את הויזה הם לא רצו.
הצ'יפס והתפוחי אדמה ברוטב צ'ילי מתוק שהתגלה כטריאקי בכלל הגיעו יחד עם הקינוח.
עשרים שקל עבור מחית תפוחי עץ שמתהדרת בשם ארוך ואצילי ממשפחת סלטי הפירות.
כשאני הייתי בסופר גרבר לא עלה כל כך הרבה.
הבשר והאמפנדה היו נפלאים אבל שלוש מאות שקל לשש מאות גרם בשר וסמבוסק אחד זה משהו שאני יכול לחגוג עליו בלימוזין ועוד להנות מהדרך לשם ובחזרה.
הסניף החדש של אל גאוצ'ו ברוטשילד.
איך הוא אמר לי פעם?
"בתולים יש רק פעם אחת"
הפעם האחת והיחידה והאחרונה שלי בסניף הזה. והאחרונה שלי בכלל ברשת, החלטתי שלא להגיע אליהם יותר.
אני מכיר מקומות עם שירות גרוע ובשר יותר טוב.
היפנית הציקה לי קצת היום.
חצי יום היא עבדה כמו משוגעת כי היא צריכה לטוס, מסתבר, מחר.
וגם כל הזמן הלכה לפיפי והיתה צריכה לעבור מאחורי הכיסא שלי.
ודיברה איתי קצת גם.
בסוף שלחתי אותה לאכול שוב.
אחר כך היא יצאה לפגישה ארוכה בחוץ ואני הייתי בטוח שזהו
אני לא רואה אותה ולא יצא לי להגיד לה שלום.
אז השארתי לה יונה קטנה בין הדפים על השולחן וכתבתי עליה שאני מקווה שתהיה לה טיסה בטוחה.
איך שסיימתי לדחוף לה אותה בין הדפים היא הגיעה ונורא שמחה לראות שאני עדיין שם.
ואז היא לחצה לי שתי אצבעות כי היא פיספסה לי את כף היד.
התעלמתי באלגנטיות מהחוסר קואורדינציה שלה.
ואז היא דיברה איתי בכל החצי שעה שלקח לי ללבוש את הערדליים וחליפת הסערה ואז לגלות שהמפתח של האופנוע נשאר איפשהו בכיס של השכבה הראשונה.
אמרתי לה תודה רבה ושבגללה למדתי דברים חדשים.
ואז רכבנו הביתה.
לאט כי ירד גשם.
מה זה גשם.
בבוקר כשהגעתי פיספסתי את הברד אבל נשאר מלא גועל נפש שנדבק לי למשקף וחשבתי שאני אנקה אותו לפני שאצא אבל שכחתי.
אז הג'ינג'ית למעלה עזרה לי ושלחה לי גשם שינקה לי את המשקף.
היא לא כל כך טובה עם היכולת שלה לכוון כי היא גם ניקתה את כולי ואת האופנוע ואת כל הרכבים שהיו לידי, גם.
הבוס שלי שאל אותי היום באיזה שולחן עבודה אני משתמש ושהוא רוצה גם, אז התקנתי לו.
"אבל זה לא נראה כמו שלך".
באמת? איך זה יכול להיות? בסך הכל עבדתי עליו איזה כמה שעות טובות שיראה ככה.
אז שאלתי אותו למה הוא ציפה.
אז הוא הסביר לי שב- 24 זה נראה בדיוק כמו שהוא רוצה ושהוא ראה באיזו סדרה אחרת גם שולחן עבודה שווה רצח.
זה היה זמן ממש ממש טוב להזכיר לו שאין לי טלוויזיה בבית.
"ואתה לא מוריד מהאינטרנט סדרות?"
"לא, רק קצת פורנו וסרטי סאדו ולפעמים גם קצת סרטי אנימציה ופנטזיה"
הוא נשאר לרגע המום ואני הלכתי.
אחר כך הוא ישאל אותי איך אני מסתדר בלי טלוויזיה ואני אענה לו שיופי.
החלטתי שלא לאהוב את הכאב שלי.
שלא ירגיש יותר מדי מרוצה ובבית.
גם ככה כולנו פה חולקים רק גוף אחד וצפוף לנו אז גם כאב?
מחר אני שוב צריך לתת את הסלולרי לתיקון.
רוב היום הוא בכלל כבוי, נכבה מעצמו כל פעם.
אני דווקא אוהב נורא את הסלולרי הזה ועכשיו הוא שוב צריך תיקון.
היום בבוקר כשהצלחתי להעיר את עצמי גיליתי שאני מחזיק אותו ביד והאצבע מתעוותת קצובות על הכפתור שמשתיק אותו לכמה דקות.
הוא בכלל לא צילצל אבל כנראה מהלחץ וההיסטריה שאולי הוא ינסה.
תה.
תה זה דבר טוב עכשיו.