עוד לא בטוח... נראה...

אני דווקא רציתי להנות מהם עוד קצת אבל הגוף שלי החליט שמיצינו את הקטע עם השלוש מאות שקל והוציא אותם החוצה להתאחד עם המשפחה בשפד"ן.
בקושי הצלחתי לפתוח את העיניים היום, יותר מדי שמש.
אני זוכר כשבפעם הראשונה כיביתי את השעון זה היה עם חיוך ותיכף ומיד חזרתי לישון.
איזו שמש נפלאה.
"אתה ממש נחמד וזה אבל הייתי שמחה אם לא תבוא אלינו יותר".
הילדה היפה של אוראנג'.
הסברתי לה שהם נורא נחמדים אליי וכל הזמן נותנים לי מתנות בכסף אבל גם אני הייתי שמח שלא לבוא לשם יותר.
מסתבר שאני הראשון עם הדגם הזה שנכנס לתיקון.
כבר פעם שניה.
אז הם החליפו לי סים לחמישי או השישי שלי וקיבלתי הדפסה יפה עם כל מספרי הטלפון שאצטרך להקליד שוב.
עד שהוא היה מוכן הספקתי ללכת ולקנות מיתר שיחליף את השרוכים בנעליים החדשות כי הם כל הזמן נקרעים לי וראשים חדשים למברשת השיניים.
כשחזרתי למרכז השירות הסתבר שהסוללה היתה לא בסדר אז הם החליפו אותה אבל אי אפשר להחזיר לי את הסים הישן, סליחה אבל אם אתה מוציא אלף אסאמאסים בחודש אז מה זה כבר להקליד שבעים וקצת שמות, אה?
בדרך הביתה ראיתי את ההיא עם שני הילדים שלה.
היא שוב הציצה בי לשבריר שניה והפנתה את הראש שלה ממני כאילו הייתי מצורע.
נשבתי ברחובות העיר הזו כמו באנשי אילמת והכאב עקד בתוכי תחושות של בטן.
זה קל יותר כשאני בתנועה ואני משתדל להיות ישר ולהתכווץ פחות.
כאב זה כמו לחיות בתוך חיבוק.
כשאתה שוכח שהוא שם אתה בבעיה.
והוא מחבק אותי כדי להזכיר לי ואני מחבק אותו גם.
שידע שאני זוכר ושגם הוא צריך לזכור.
שאין קרעים במעטה החיצוני של האינטימיות שלי, העור שלי שלם.
בדקתי.
הוא לא הוזמן פנימה והזמן שלו כאן שאול.
אחרי שסיימתי להסתפר הספר שלי העביר לי בראש את המכונה עוד כמה פעמים, הוא יודע שזה עושה לי נעים.
איכשהו הצלחתי להגיע עם חיוך מטופש לשוק ואני מקווה שהצלחתי לקנות את מה שרציתי כי לא ראיתי כלום מבעד לענני הכאב שהברד נעץ לי מאחורי העיניים.
אני רעב והשמש מנמנמת אותי.
מחשבות על שקשוקה עם טונה על מצע של בורקסים טריים.