עוד לא בטוח... נראה...

"הם לא יודעים וזאת ארוחת יום ההולדת שלי" היא אמרה.
היא תופסת אותי לא מבין.
"מה הם לא יודעים?" אני שואל.
"הם לא יודעים" היא אמרה שוב ואני לא שאלתי יותר.
אנחנו מתיישבים במקומות שלנו ואני מסתכל מסביב, מקום מוזר והחברים שלה מוזרים.
לא מתקשרים איתי בכלל.
"אה, אנחנו מזדיינים" היא קוצרת את קופון התהילה הרגעי שלה בתגובה לשאלה סקרנית מי אני ומה אני עושה שם בכלל.
אף אחד מהם לא מדבר איתי בכלל.
היא מתיישבת לידי ומניחה את כף ידי על ירכה.
אני מזמין המבורגר והרבה צ'יפס.
אני מלטף לה לשבריר שניה את הרגל והיא בחוסר סבלנות מקפלת את האצבעות שלי, שמפריעות ודוחפת שתיים מהן לכוס שלה.
אני לא מסתכל עליה בכלל ואוכל את ההמבורגר שלי ביד אחת.
מדי פעם דוחף מקל צ'יפס לפה.
אחרי דקה או שתיים היא קמה ומתיישבת ליד חברה שלה ומדברת איתה.
סבב שיחות וצחוקים והיד שלי שמונחת על הכיסא שלידי מוצאת את עצמה נדחפת אל תוכה באינטרוולים כמעט קבועים.
ההמבורגר כמעט ונגמר לי.
החמימות שעטפה לי את האצבעות עד לפני רגע מוחלפת בתחושה הנוקשה של מושב הכיסא כשהיא שולפת את האצבעות שלי מתוכה ושוב יוצאת לסיבוב שלה בין אנשי השולחן.
ככה עובר לו רוב הערב.
איפשהו אני מבחין שלכולם יש בעצם את אותו גוון העור ורק אני שונה.
שאף אחד לא חולק איתי את צלחת הצ'יפס ועל קנקן הבירה מוטבעים רק סימני אצבעותי המשומנות.
אף אחד מהם לא מדבר איתי.
בפעם הבאה שהיא מגיעה להתיישב בכיסא שלידי
רגע לפני שהיא שולפת את האצבעות שלי מתוכה אני שולף אותן בעצמי.
ביד אחת אני מחזיק את שרידי ההמבורגר
מביט בעניין באצבעות המבהיקות מלחות שלי
מרחרח
מקשיב בתשומת לב לצליל הלח שהן משמיעות כשאני מפריד ומצמיד אותן שוב ושוב.
לשבריר שניה המעגל שמסביבי משתתק ומתבונן בי
בזווית העין אני רואה שהיא מאדימה.
שוב היא מתרוממת ופונה לשוחח עם קבוצה אחרת של חברים.
היא תחזור לכיסא שלידי עוד מספר פעמים במהלך הערב והחמימות שלה תעטוף אותי שוב ושוב.
אחר כך במכונית של אבא שלה כשהרגליים שלה מונחות על מסעדי המושבים הקדמיים והידיים שלה מחזיקות חזק את הידיות בדלתות הצדדיות, כשהיא פשוקה לפניי, היא תספר לי כמה זה השפיל וגירה אותה כששיחקתי ברטיבות שלה ככה מול כולם וכמה התחשק לה לבכות באותו הרגע.
אני אתהה לשבריר שניה אם הנשימות המקוטעות שלה והאנחות החטופות הן בגלל האצבעות שלי שנוברות בתוכה או בגלל אצבעות ידי השניה שמועכות את הפטמה השמאלית שלה.
הדמעות שלה, כשהסטירה נחתה והתפוצצה ביחד עם האורגזמה הראשונה שלה באותו הערב, היו אמיתיות לגמרי.
היא תפרכס מעט או הרבה אבל הידיים שלה לא יעזבו אף פעם את הידיות.
בבוקר בעבודה תמתין לי הודעה ממנה, קצרה יחסית, בה היא מתארת את הצעיף שלה וכמה שהוא יפה ומסייע לה להתמודד עם הקור ממערכת מיזוג האוויר המרכזית.
אני עוצם את העיניים לשבריר שניה ונזכר בדמעות שלה, בטעם שלה, במרקם של העור שלה ואיך הוא התבקע תחת לחץ שיניי.
אני פוקח עיניים ומגלה שהלשון שלי מלקקת את שפתיי וטעם הדם שלה מאתמול חי אצלי בפיקעיות הטעם הרעבות.
התשובה שלי, כרגיל, תהיה יום ושעה.
היא אף פעם לא השיבה על ההודעות האלה ואני מעולם לא תהיתי לרגע מה יקרה אם יום אחד אני אדחף את דלת הכניסה בבניין המגורים בו גרתי אז ולא אראה את הרכב הלבן של אבא שלה ממתין ואותה אוחזת בהגה בשתי ידיים, מביטה קדימה וממתינה.
השמש עלתה ואני לא מספיק עייף.
עדיין.