עוד לא בטוח... נראה...

היום הגיע המקרר.
לבן.
"אני לא יודע איך השינה שלך" הוא אמר כששאלתי אותו אם המקרר מרעיש.
כמעט נחנקתי לו בטלפון.
"אנחנו לא מפעילים אותם אבל אני יודע שהוא שקט יחסית" הוא מנסה ולא מצליח להרגיע אותי.
בכל זאת הזמנתי.
"אין אותו במלאי, הורדנו אותו מהמדפים" הוא מתקשר אליי אחרי מספר ימים.
"בעיות של תקן אז אנחנו משדרגים לך אותו, מה אתה אומר?"
הזמנתי את החדש.
כשהוא הגיע ואחרי שהמוביל הלך התיישבתי בשירותים והסתכלתי עליו.
היה לי רע וטוב ורע וטוב.
אני קורא לזה בורגנות אבל אני מתחיל לאהוב את עצמי מספיק בשביל שלא יהיה לי מקרר מסריח וריחות מוזרים לא ידבקו לי יותר לאוכל שאני מכין.
איזשהו חלק בי מתחיל לתפוס נפח בעולם הזה וגם לי מגיע, כנראה, מקום כאן.
הבוס והבוס באו לבקר במשרד היום.
מסתבר שנכון, אני סיימתי את תפקידי וחופף את החדש שהגיע אבל כנראה שזה יותר מזה.
יש מצב שמספיק מרוצים ממני שהם מעוניינים שאני אשאר שם יום בשבוע לגיבוי וסתם בשביל האקמול של הביג בוס.
אחרי שההוא חזר מחו"ל ואפילו פעם אחת הוא לא התקשר מסתתבר שהביג בוס מבסוט רצח.
הוא לא אמר לי את זה בפנים אבל בחר לקרוא לשני הבוסים ולספר להם את זה אישית.
קיבינימט איתי.
החדש מעצבן לי את הקצוות של העצבים אבל זה לא נכון.
הוא מנסה להוכיח לי שהוא יותר טוב ואני זז הצידה ונותן לו לרוץ קדימה הכי מהר שהוא רק יכול.
כשהוא קורס מעייפות אני מתיישב לידו ועוזר לו לפתור את הבעיות שהוא נתקל בהן ויודע שהפעם הביג בוס לא ידע שזה אני שפתר והכובע ילך לחדש.
ככה זה בעבודה אפורה.
ככה אני אוהב אותה.
ככה אני רוצה וצריך אותה.
לפעמים.
מחר אני צריך לקום בחמש בבוקר.
במשרד השני עוברים דירה ואני טובע שם בעבודה.
יום ארוך ארוך.
אני יודע שחצי מהדברים לא יסתדרו ושבאיזושהי דרך חלק מהאשמה תיפול עליי כי זה הכי קל.
הבוס שלי אמר לי פעם בהקשר למשרד הזה שהם מחפשים להרגיש עליונים כל הזמן ושאחנו, בגלל שאנחנו קבלנים חיצוניים, הם אלה שהם מנסים להתעלות מעליהם.
בגלל זה הוא גם לא שם יותר, רק אני נשארתי שם.
עדיין.
המעבר הזה לא יהיה חלק אבל לא בגללי.
קיבינימט איתי.
אז לקחתי הפסקה מהריצות המטורפות של השבוע וחצי האחרונים ואני בבית היום.
בשקט.
סידרתי ספרים על המדף האחד שכבר התקנתי ומתישהו אני צריך ללכת לקנות עוד שלושה.
ובלון גז וכיריים קטנים.
עוד לא מצאתי שולחן מחשב סביר ו ספה נורמלית.
יום שישי אני בהרצל, נראה מה יש לרחוב הזה להציע למרות שהוא די התקלקל בשנים האחרונות.
המקרר שקט כל כך.
וגדול.
490 ליטר.
אפשר לחשוב שאני משפחה או משהו.
אחרי כל כך הרבה שנים של לחיות על ארגזים כי "תיכף עוברים שוב אז למה לפרוק" אני פתאום מגלה שאני כן רוצה שהבית הזה כבר יהיה מסודר.
כן רוצה שקט.
כן רוצה שלווה.
כן רוצה להרגיש את ההתרחבות הזו של הלב והנשמה.
את החיוך הזה.
של לדעת שהגעתי הביתה.

מריליון והילדות שלהם, שהונחה במקום לא ראוי, סיימתי את התה ואני עובר לעראק.
חניף קוריישי אחראי לכותרת.