עוד לא בטוח... נראה...

אנחנו יושבים אצלה בסלון.
קצת רחוקים אבל זה חשוב עכשיו שזה ככה.
חשוב.
"אני כזה" אני אומר לה.
"אני יודעת, אמרת לי" היא עונה.
"זה חשוב לי שתדעי, שתביני. גם".
"אני חושבת שאני מבינה"
"ואני מוכנה" היא ממוללת את האצבעות שלה בתנועה שאחר כך אלמד שהיא מסתירה פחד, מבוכה, חשש.
"את בטוחה?" אני שואל אותה בפעם הראשונה והאחרונה.
"כן, מה כבר יכול לקרות? יהיה מעניין, נראה לי".
ועם המשפט האחרון הזה שלה שמהדהד לי בראש אני מוצא את עצמי מגחך כשאני מתרומם לעברה.


יום ראשון.