סיד-חרטא...

15 שעות של שכרון חושים.
הן מתחילות סביב השעה 18:30 כשאני נכנסת לבניין, יורדת חצי קומה במדרגות, מקישה על הדלת וכשהוא פותח - מזנקת עליו בחיבוק.
רגע או שניים אחר כך הוא לוחש לי: את יכולה להוריד את התיק, ומסיר אותו מהכתף שלי.
חודש שלא התראינו.
חודש לא הייתי כאן.
ואני עומדת מחובקת איתו. צמודה אליו. משחקת עם האצבעות בכתפיים ובגב שלו. נושמת ומריחה אותו.
עצירה.
סוף סוף שקט.

את השעתיים שלאחר מכן אנחנו מעבירים במיטה. מחובקים. מתלטפים. קצת מדברים. קצת מחייכים אחרי ניתוק כל כך ארוך.
לקראת השעה הייעודה ניתקים זו מזה וקמים.
הוא שולח אותי למקלחת, ואחר כך נכנס בעצמו.
כשמסיים אני עוד עומדת, עירומה כולי וכשהוא מביט בי אני עונה בחיוך ״עוד לא החלטת מה אתה רוצה שאלבש״…
הוא מחליט על חוטיני.
אבל לא כזה מבד. 
חוטיני של ברזל.
מוציא את שרשרת המתכת שלו, זו שאני מכירה טוב. זו שהמגע שלה על העור תמיד מרטיט אותי.
כורך אותה סביב מתניי ובין הרגליים ויוצר רתמה שתהיה התחתונים שלי להערב.
עליה לובשת את כל השאר: חזיה אדומה, כותונת אדומה שקופה, ואת השמלה השחורה עם הלבבות האדומים, זו שנראית חסודה ובכל זאת קצת קצת רומזת מה קורה מתחתיה…

יוצאים לרכב.
יש משהו מאד מרענן בללכת ברחוב יד ביד. בלי להתחבא. בבגדים נורמטיביים אבל בתחתוני מתכת ותשוקה מטורפת שהולכת איתנו, ואף אחד לא יודע.
הנסיעה קצרה.
אנחנו מגיעים מוקדם.
נכנסים אל המקום.
שלום לגבירות האירוע, חיבוקים ונשיקות. בפעם הקודמת הייתי לבד, וחדשה. ומהססת והולכת אל הלא נודע.
הפעם הלא נודע יגיע ממנו, המוכר, זה שאני מוסרת לו את אמוני ואת גופי כבר שמונה חודשים.
כוס שתיה,
ספה,
התבוננות.
לאט לאט עוד אנשים מתאספים. את חלקם אני מכירה, את חלקם לא.
המוסיקה קצת חזקה.
הנשימה שלי מתגברת גם היא.
אמנם אנחנו רק באמצע המינגלינג של ההתחלה ועוד לא רואים את זה, אבל הנשימה שלי יודעת לאן זה הולך להתגלגל עוד מעט, והיא מתחילה להתנהג בהתאם.
בכל פעם שההתרגשות מציפה אותי אני טומנת את הראש בכתף שלו ונושמת אותו. הוא שולח יד לחבק או ללטף את ראשי. זה מקרקע. אני חוזרת לעצמי.
כשכולם מגיעים גבירות האירוע מבקשות לשבת לשיחת פתיחה. קצת גבולות, קצת מנהלות, קצת הכוונות וזה מתחיל.
הוא מסיר ממני את השמלה,
ומתחיל לגעת בי.
לוקח אותי לצד השני של החלל, ומכסה את עיני.
הוא מניח אותי כפופה על השולחן הגדול. אני מרגישה שלידינו יש עוד משתתפים. משמאלי מישהי כבר גונחת. מימיני מישהי מתנשמת.
ספנק. ועוד אחד. וזה כואב. ונעים. אני שומעת אותו מדבר עם מישהו, והם מפסלים אותי ואת הנושמת מימיני אחת על השניה. מצליפים בנו, ונוגעים, מצליפים ונוגעים. היא רכה. והלחי שלי מתיישבת בדיוק רב בשקע של העורף שלה. הידיים שלנו מחבקות זו את זו ואני תומכת אותה בכאב שלה, וגם בתחילתו של העונג. השרשרת משוחררת. ציפורניים של מישהי עוברות לי על הגב בצמרמורת של כאב מרטיט.
משם הוא מעביר אותי לידיים אחרות. הידיים הללו מורידות אותי אל הברכיים, ומשתמשות בי. לרגע אני לא מרגישה איפה הוא. תוך כדי שאני מצייתת אני חושבת לעצמי שאני צריכה שהוא יבוא. עכשיו. המגע של הידיים החדשות נוקשה. קשוח. מענג. אבל אני מרגישה לרגע נטושה.
״אני יכול לתת לך סטירה?״ שואל הקול של הידיים. אני מהנהנת עם הראש, והוא אוחז אותי חזק וסוטר לי. הסטירות מכניסות אותי יותר ויותר פנימה. הקול בראש שמבקש שיחזור אלי עוד נמצא שם, אבל שקט יותר. התחושה שהוא כנראה צופה מרחוק ומשגיח עלי מחלחלת פנימה, ואני נרגעת לתוך הידיים של מי שמולי.
אחרי עוד כמה רגעים אני שומעת את הקול שלו. לא רחוק ממני. משחק עם בת הזוג של הידיים שאיתי. אני שומעת אותה נאנחת, ויודעת בדיוק מה קורה אצלה בגוף עכשיו. מחייכת מאוזן לאוזן ומתמסרת לפקודות של האיש שמולי שהופך אותי ועושה בי עוד ועוד מעשים. ״את נהנית שמשתמשים בך?״ הוא שואל ואני מהנהנת בראשי.
אני כבר לא יכולה לדבר. זה כבר שלב שאין לי בו מילים. רק מעשים. הוא מוריד אותי אל הזין המוכר שלי, ואני מונחת שם ליד, שומעת את האשה השניה יונקת אותו. ״תצטרפי אליה, תתחלקו״ אומר הקול המוכר ואנחנו צמודות זו לזו, מלקקות ויונקות את הזין וזו את זו. בשלב כלשהו הידיים האחרות מושכות אותי בשיער ומעבירות אותי אל המזרון, שם הוא חודר לתוכי חזק ואני עפה עם הזין שלו, והידיים שלו על הצוואר שלי ובשיער שלי ועם הקולות שאני שומעת של בני הזוג שלנו לא רחוק והכל מסתחרר לתוך עולם של ריחוף וקרקוע בו זמנית.
״השפרצת?״ הוא שואל אותי רגע אחרי שאני מוצאת את עצמי רועדת כולי ואני מלמלת ״לא יודעת״.. ״השפרצת״ אני שומעת חיוך שבע רצון בקולו. הוא תופס את שיערי ומעביר אותי אל הרצפה בנקודה אחרת ושם עוזב אותי.
רגע לבד.
שקט בתוכי.
חלל מלא קולות גניחה וצליפות, אנקות ושריקות מסביב…
אל השפתיים שלי מתקרבות שפתיים מוכרות. נשיקה רוטטת. יד חמה ומרגיעה על הראש. בדיקה שאני בסדר. אני מגיבה אליו מיד. בגוף. בכל תא. הגוף המוכר שלו משקיט מיד הכל. הוא לוקח אותי בעדינות אל התחנה הבאה. יש שם עוד זוג.
אנחנו מעורבבים איתם. הצלפות, חדירות, נשיקות, גניחות, מגע, מגע, מגע, מגע, מגע, מגע….
מאבדת תחושת זמן. מתמסרת. נמסה לתוך הסיטואציה. אני יודעת שהוא חודר למישהי לידי, וגם בתוכי יש מישהו.
אחרי מי יודע כמה זמן הוא שוב נצמד אלי ושואל אם אני בטוב.
״כן״ אני עונה ״אבל אני צריכה אותך״. צריכה את העוגן שלי.
הוא משחרר אותי ממי שהיה בי, אוסף אותי אליו, מוריד ממני את כסוי העיניים ושולח אותי לענג אותו. אני מסוחררת. לא מצליחה להבין איפה הלמעלה ואיפה הלמטה, וכשאני מבוששת למצוא את נקודות העונג שאני אמורה לדעת בדיוק איפה הן, הוא מציע הפסקה.
הוא מביא אלי את הכותונות שירדה כבר ממש מזמן. לוקח לי רגע אפילו להבין איך לובשים אותה. כשאני מצליחה סוף סוף להתארגן, אני קמה לאט ומוצאת אותו בדרך אלי עם כוס. ניגשים לנוח, ולשתות משהו. הוא מספר לי עם מי היינו עד כה, ומה קרה. אחרי שאני מתאוששת מעט, כיסוי העיניים חוזר, ואני נלקחת שוב לתוך החלל…
בליל של ידיים, פיות, נגיעות. על הברכיים, בעמידה, שעונה על שולחן, או עליו, אני עוברת איתו ממקום למקום. הוא מדבר עם אחרים, נוגע, שואל, עונה ואני מובלת, נזהרת לא למעוד.
כך כמה דקות עד שאנחנו חוזרים אל אותו זוג ידיים קשוחות מתחילת הערב.
הוא משאיר אותי איתן, והן הופכות אותי, מצמידות אותי לקיר ומתחילות לשחק בי. אחר כך הן משעינות אותי על שולחן הסנוקר הגדול, ואני מרגישה המון המון זנבות של פלוגר גדול עוברים על הגב שלי. ההצלפות מגיעות מיד לאחר מכן, ומרטיטות אותי. אני רוקדת עם הההצלפות, ונעה עם האגן שנצמד אלי מאחורה. זה משחרר כל כך… אחרי שמגיע הרעד הגדול ואחריו הנשימה, הידיים אוספות אותי אליהן.
״האדון שלך עדיין מזיין את הכלבה שלי״ הוא מעדכן אותי. אני מחייכת. ״את רוצה לשמוע מה הוא עושה לה?״ אני מהנהנת בראשי. והוא מתאר בפירוט, איפה הוא נוגע בה, כמה היא נאנחת, וכמה חזק הוא חודר אליה. ואני שוב מחייכת, כי אני שוב יודעת, בדיוק בדיוק מה עובר לה בגוף.
הידיים שאיתי משתעממות.
״עלי על השולחן״ הוא פוקד עלי, ואני מוצאת את עצמי מוחזקת על שולחן הסנוקר הגדול. היד שלי נתפסת ומופנה לענג אותו, יד אחת שלו נלחצת אל ראשי להחזיק אותו צמוד לשולחן והיד השניה נשלחת אל עבר הכוס שלי. אני מתפתלת, וגונחת, ומרגישה איך עוד זוג ידיים מגיע אל השולחן ואוחז אותי, ומלטף ונוגע, היד השניה נמתחת על ידי מישהו ואני עקודה בחבלים אנושיים לשולחן, נעה בזרמים של עונג וטירוף חושים.
אחרי כל זה הידיים לוחשות לי ״את אחלה זיון״ ומשחררות אותי מכל מי שסביבי, עוזרות לי להתרומם ולרדת מהשולחן ומובילות אותי בחזרה לזרועותיו.
הוא לוקח אותי חזרה לכורסה, בצד, להפסקה. הכל מטושטש. גבר אחד עובר לידינו ואומר ״את נראית מותשת״. אני מחייכת אליו. יכולה להבין למה הוא אמר את זה, אחרי שראה אותי מרוחה על הספה, כאילו מישהו סימם אותי. לכי תסבירי במצב כזה שאת בהיי של עונג.
״יש לך כח לעוד?״ הוא שואל, ואני אחריו. עוברים בחלל, נעמדים ליד זוג, שניהם מלטפים אותה, ומזמינים גם אותי. זו הנושמת, עם העורף הנעים ש״פגשתי״ בתחילתו של הערב.
אנחנו עומדים שם, ואז הגברים מחליטים לעבור למזרון.
היא יורדת לו, בעוד האדון שלה חודר אליה מאחור. לי הוא מסמן לשכב צמודה אליו. מחובקת. אני מביטה בהם, ונחה בתוך הסיטואציה.
אחרי שזה מסתיים, הוא מחייך אלי ״עכשיו אותך״.
אנחנו עוברים למזרון אחר, והוא חודר אלי בעוצמה ולעומק, אני רועדת בין ידיו, נוהמת. החיה משוחררת, חיה, מרגישה.
הנווד חזר אלי.

בסוף הערב מתלבשים,
ואני מוצאת את עצמי עושה ״בקרת נזקים״ על הפציעות הקטנות בגוף שלי, הלשון שנפצעה, וקצת דם… סריקה של הגוף מצביעה שהכל בסדר. הלשון? בקטנה, תחלים. ההצלפות לא השאירו סימנים. אפשר לצאת בנחת.
שוב נסיעה קצרה. ושוב שטיפה מהירה וצלילה אל המצעים הנעימים עד הבוקר, בו צריך לנער מעלינו את העונג ולחזור חזרה למציאות.

עוד הרפתקאה משוגעת.
עוד חלום שהגשמנו יחד.

כמה טוב לי בין הידיים שלו.