לא ברור מה עבר לו בראש, הוא לא היה בדיוק סוג של אבו עלי.
זאת אומרת, הוא גדל בשכונה קשה, אז היה חייב לתחזק אבו עלי.
כזה שייצא מידי פעם.
שנים מאז שהוא עזב את השכונה, אבו עלי כמעט ולא יצא.
אבל רצה המקרה, הגורל, או אלוהים הטוב ובאותו שישי הוא שתה מיץ אומץ, או עראק.
ואבו עלי שלו יצא החוצה.
הוא עשה דווארות מול ביתה, ניפח חזה וכשפנתה אליו ואמר לה כל מיני דברים.
דברים נכונים, אבל כאלו שרק אבו עלי שלו היה אומר.
היא חייכה, בחגורה שלה היו כבר גולגולות של אבו עלים גדולים יותר.
כאלו שהסתובבו נפוחי חזה, 24/7.
אז היא נתנה לו סטירה הגונה מייבשת.
הוא כעס, נפגע, אבל כמו מי שגדל בשכונה קשה הוא ידע להעריך סטירה הגונה.
הסטירה שלה היתה הגונה במיוחד.
וצודקת.
היא ניסתה לנפנף אותו והוא שיחק כאילו היא מפסידה.
"אני אלוף" הוא אמר, חשב שירשים אותה.
ולא הבין לאיפה נפל.
לא הבין שככל שימשיך רק יכנס עמוק יותר.
אל השטח ממנו אף אבו עלי לא חזר.
אם היה מקשיב טוב למוזיקה, היה מבחין:
זו שירת הברבור של אבו עלי שלו.
לפחות מולה.
הוא עוד הרהיב עוז להבטיח משהו יוצא דופן.
אז הוא היה חייב להתאמץ, כי אצלו בשכונה מילה זה כבוד.
לא יקח הרבה זמן עד שבמיתרי הקול שלו ימצא תדר רך במיוחד ששמור רק לשיחות איתה.
יעברו ימים ספורים עד שישב מולה אבו עלי שלו ירגיש חזק וגיבור.
כמו ארטיק ביום חמסין.
יפול על ברכיו ויבקש לקבל את סמכותה.
דקות אח"כ היא תדליק סיגריה ותצא אל הרחוב.
והוא אחריה, כדוב אחרי מאלפתו.
בדרך אל האושר.
לפני 3 שנים. 11 בספטמבר 2020 בשעה 20:19
