דוב(ר) ההרמון

הקטע הזה שסתם כך באמצע שיחה, גבירתי 'מבקשת' ממני לעשות משהו שאין אדם בעולם שיגרום לי להסכים. מלבדה.
ואני עושה אותו, ללא היסוס.
סובל, מתענה.
אבל בעיקר מתענג כשהיא צוחקת.

הרגע הזה, שבאמצע המקום היחידי שבו אני מנצח את 'השריטה' ולא נותן לה להכנס, גבירתי שולחת אלי הודעה, או שמא נכון יותר להגיד טיל מונחה,  הישר לתוך השריטה והתשוקה האדירה שלי.
ואני פתאום שוכח מהכל.
והיא יודעת את זה.
והיא יודעת, שאני יודע, שהיא יודעת את זה.
ואללי לי, זה כה מחרמן.  

 
הרגעים המתוקים הללו לפני השינה, כשאני חושב על השדה החמודה, לה אני שייך ועל הנבזיות המתוקה שלה וחומר נעים מאוד מתפזר בכל גופיי.
קוראים לזה אהבה.