מי שנכווה ברותחים נזהר בפושרין.
ולב שאש חמה ונעימה אחזה בו והפכה לדליקה גדולה שפייחה את חדריו, נזהר גם בקפואים.
לב רגיל שנכווה עלול להפוך את האדם העוטף אותו למריר ושונא.
כזה שירצה להחזיר, לב טוב יתמקד בעצמו ובפצעיו, אבל יהפוך אדיש וקהה לכאבו של האחר.
כמו בשירה של חווה אלברשטיין, קרקס, הוא יגיד לעצמו "לא הזהירו אותי אז למה לי להזהיר אותם עכשיו".
אבל הלב היה שונה.
והוא שימר את חזית הבית וטיפח אותה, עד שרבים מאלו שעברו ליד לא יכלו שלא לעצור ולהביט.
אבל להכנס פנימה לא יכלו, כי הקיף עצמו בגדרות ומנעולים רבים.
ואת המנעול האחרון, קודד בקוד שגם הוא לא ידע, כך האמין שימנע מעצמו כאב נוסף.
הלב יצר שסטום שיאפשר רק לו לצאת החוצה ולתת.
במקום להיות מריר, זועם ושונא, הוא הפך עצמו למכונת נתינה, אפילו גדולה יותר משהיה לפני שהאש אחזה בו.
אבל מה עם הלב עצמו? מה עם החדרים המפוייחים והמנעולים?
האם מישהו יצליח לפרום את גדרות החשש, ואת מנעולי הבריח?
האם יצליח להתקרב אל הלב ולחבוש את פצעיו?
האם יש בעולם מי שיצליח לקודד את המנעול האחרון?
