נוסעים בלילה אחרי משימה שהושגה.
ברכב שיחה ערה שאני חלק משמעותי בה .
מקשיב, מדבר, ואז קולט את זה : שקט. נפשי .
כבר כמה ימים .
ימים בהם דומה שמישהו כיבה רעשים, חיבר מיקסרים, שם תקרה אקוסטית ויצר לי מציאות מוזרה ולא ברורה של שקט .
לא אופוריה, שקט.
ימים של קשב לסביבה, ריכוז שנובע מתוך הבנה שבתוך ה"כולם" וכל העולם שאני מנסה לעזור לו יש אותי.
ואני צריך עכשיו לעזור לי. כדי להמשיך להיות שם עבור אחרים.
השיחה משתתקת, רובם הלכו לישון.
עכשיו הראש כולו במשימה הגדולה הבאה.
לנשום אחיתופל לנשום.
למרות שבד"כ הוציא ממני את המיטב הרגע הזה של התמודדות חשובה, אתגר גדול, הרגע הזה של מבחן תמיד הפחיד אותי .
אולי בגלל שהסביבה הקרובה תמיד ציפתה ממני להצליח.
ועכשיו הנה אתגר. גדול, משמעותי ואני מנסה לגייס את אחיתופל ולהביא אותו בכושר שיא.
אחיתופל שיודע להסביר ולפעמים גם להרשים, אחיתופל המצחיק והשנון.
האם גם בימים של שקט הוא עדיין איתי?
האם מחר יהיה היום הראשון של שארית חיי?
