היא צעדה זקופה, בטוחה, כמי שהעולם שייך לה.
הוא צעד מאחוריה, מנסה לחשב כמה מאחוריה וכמה קרוב עליו לצעוד, כאילו היא אוחזת ברצועה לא נראית.
"היא כ"כ עוצמתית", הוא חשב לעצמו , "כל כך חכמה, בטוחה בעצמה ומעוררת השראה. כמה בר מזל יכול להיות זה שאת חירותו תיאות לקחת?"
ריאלסט.
היא מתקרבת לבית הקפה: הילה של כריזמה, ביטחון ועוצמתיות עוטפת אותה ומאירה את הרחוב המחשיך.
לפעמים אני רוצה משהו כ"כ שאני מפחד לדמיין אותו כמציאות.
שילוב של חשש מאכזבה וראיה ריאלסטית של הדברים: במקרה הכי טוב מתאכזבים לטובה.:)
היא כל מי שחלמתי והרבה יותר. הרבה יותר עוצמתית, חכמה, רגישה ואמיתית, ממה שאפשר לתאר. וזה עוד לפני שהתיישבה מולי ונתנה באגביות מוחלטת תצוגת תכלית של כמה היא יותר. הרבה יותר.
והנה אני, ריאליסט שמודע למגרעותיו ויתרונותיו, ויודע שאם היה מדובר במכרז - לא הייתי עובר את תנאי הסף.
מכאן שהסיכוי שמה שאני כ"כ רוצה שיקרה (עד שאני מפחד לספר לעצמי שאני רוצה) נמוך. נמוך מאוד.
כאן נשאלה (ובצדק) השאלה "מה אתה עושה כאן?". והתשובה הכי טובה שהיתה לי, אם רק הייתי מצליח לסדר את המחשבות למשפט אחד קוהרנטי, היתה "את ה"לא" כבר יש לי".
לא לבנות על הצלחה לא אומר שלא צריכים לשאוף אליה. לקנות כרטיס טוטו זה בסדר, אבל לתכנן את החופשה באקפולקו אחרי הזכיה - זה כבר טמטום. ואני אולי אדיוט, אבל לא מטומטם.
הובס.
לקראת המפגש מיטב המוחות (ז"א אחיתופל ורוסו) ישבו ותכננו יחד אסטרטגיה שיווקית.
אחיתופל הוא האסטרטג, זה שרואה יתרונות וחסרונות, רוסו עוסק ברגש ומהות הסאבית.
אחיתופל ציין שזה אירוני שהם בונים אסטרטגיה שיווקית על מנת למכור עצמם בחינם.
התוכנית של שניהם היתה מפוארת, הם שילבו ידיים ובנו את מה שהצטייר כתוכנית הכמעט מושלמת.
כמעט, כיוון שהיא קראה אותי ואת התוכנית כאילו היתה שלט באיילון, או שאולי נשלחה אליה מבעוד מועד במייל.
תוך 4 שניות כוחותינו נפלו בידיה, מבינים שלקונצרט הזה יש רק מנצחת אחת .
שיקר
מהרגע הראשון של האינטראקציה עמה הקפדתי להגיד רק אמת וכל האמת.
באופן כללי אני מנסה להיות אמיתי וישר, אבל לפעמים מה שלא אומרים חשוב יותר ממה שכן.
ואיתה לא היה סיכוי לא להגיד מהתחלה את הכל.
מהר מאוד חשתי ביטחון מוזר לחשוף בפניה את כולי, בלי מסכות ובלי לייפות את הדברים.
לענות את האמת ולא את התשובות הנכונות, גם אם האמת תרחיק את הסיכוי, הדי נמוך ממילא שלי, להיות שלה.
עדיפה חברות מבוססת אדנים של אמת מפאסדה של קילור מבוסס שקר .
והנה - עכשיו אחרי שנתנה לי לחוש בנוח ואז לא בנוח מידי, הביאה אותי לכדי דיבור פתוח וחשוף כ"כ עד שבזוית העין (שלי) הרגשתי דמעה, אחרי שקראה אותי כמו ספר ואחרי שליטפה וסטרה מילולית, היא הציבה בפני את השאלה "מה הכי הייתי רוצה עכשיו? "
ומול השאלה הזו האיש החשוף כ"כ מולה, זה שסמך עליה, זה שסומך עליה שתראה לו את הדרך, האיש הזה שיקר... טוב, אמר חצאי אמיתות ופחד להגיד את האמת כולה.
לא נדרש ממנה מאמץ מיוחד להוציא ממני את האמת כולה: "אני הכי רוצה להיות מתחת לשולחן לנשק את הרגלים המופלאות שלך, להודות לך על מה שכבר עשית למעני, לחבק אותן ולחוש מוגן ושקט, ולהבטיח לך שאעשה הכל על מנת שתהיי גאה בי."
קולר
קולר עבדותי לך, גבירתי, הוא בגד מלכות בעיני .
יום האתמול הוא היום הראשון בשארית חיי, היום בו זכיתי להעניק לך את הרצועה הבלתי נראית להוליך אותי.
לא אאבד את עצמי, אבל אהיה אני ההכי טוב שאוכל להיות עבורך גבירתי.
כמו צמיד הרגל שלרגלך אני כרוך אחריך ונע על פי רצונך ורצונך בלבד.
אני עבד לחוכמתך, גבירתי.
אני נשבע לעשות הכל על מנת שתתגאי בי. על מנת שאהיה ראוי להיות שלך. להיות לך לחבר.
בר מזל.
יוצאים מבית הקפה.
היא צעדה זקופה, בטוחה, כמי שהעולם שייך לה.
אני צועד מאחוריה, מנסה לחשב כמה מאחוריה וכמה קרוב עלי לצעוד, כאילו היא אוחזת ברצועה לא נראית.
"היא כ"כ עוצמתית", אני חושב לעצמי , "כל כך חכמה, בטוחה בעצמה ומעוררת השראה... כמה בר מזל יכול להיות זה שאת חירותו תיאות לקחת?" ואז קולט ומחייך.
בר מזל שכמותי. :)
