מסביב מלחמה.
כולם יושבים מול אתרי אינטרנט שמאביסים אותם במידע.
והם צורכים אותו כאילו הם אמורים בעוד רבע שעה לשבת בקבינט הבטחוני.
דיעה, כמו רקטום, יש לכל אחד. והם מביעים אותה, מתווכחים ומסכימים: מדובר בכניעה.
וכמו בשיר "רק אני איני כזאת", אני לא צורך את האתרים והחדשות, לא רוצה לזהם את הנפש במידע שאין לי יכולת להשפיע עליו.
וחוץ מזה: על הכניעה שלי חתמתי יום קודם.
בניגוד לפוליטיקאים כאן, אני נכענתי לאימפריה עולמית.
ואני שמח. הו, כמה שאני שמח.
אפשר להגיד שעל משקל מתיוון אני "מתמלנג" גאה. :)
כל כך שמח לי שבשלב מסויים בעבודה נשאלתי "מה גורם לך לחייך?" לנוכח החיוך הדבילי איתו הסתובבתי. לא חייכתי הרבה לאחרונה.
ופתאום כיף. כיף לי. כיף גם להם לראות אותי מחייך.
באוזניות שירים שמתחברים לסיטואציות - כאילו המילים נכתבו בדיוק בשבילי.
ואני עושה את עבודתי בריחוף ובצעדים קלים, כאילו הייתי איזה סימון ביילס.
חסרה רק צוקהרה לאחור.
נדמה לי שהמעסיקים שלי יהיו חייבים לשלם לגבירתי בונוס. בכל זאת הבחור פה נותן הרבה יותר עבודה עבור אותו כסף.
באחת השיחות הראשונות ביננו גבירתי אמרה שאינה מושלמת.
בעיני דווקא בגלל זה היא מושלמת. מושלמת עבורי.
אני חושב על חוכמתה ועל היכולת שלה לקרוא אותי.
על הקשיחות שלה ועל הביטחון העצום שיש לה להגיד תמיד מה שהיא רוצה.
על ההומור החד שלה. על הצחוק שלה.
על החום וההבנה שלה.
ופתאום אני משחזר רגעים, חושב על קטע בשיחה ביננו שבו לא הסכמנו. הרגע היחידי בו הסכמנו שאנו לא מסכימים.
אבל אבוי, פתאום זה נוחת עלי כמו פטיש : היא צדקה!
דבר אחד הוא להכריז על כניעה ועל כך ש"אתמלנג", זה משהו שרציתי מאוד. אבל להודות שהיא צדקה? זה קשה.
להודות שהובסת במשהו שלא רצית להיות מובס, זה קשה, וקשה יותר להכריז על תבוסתי בפניה.
אבל אמת היא אמת והיא צדקה. שוב.
ואני... מה אני אגיד לכם...
אם כבר להפסיד - אז רק לה.
