מתעורר אחרי לילה מוזר, פוקח עיניים, ומיד בודק מיילים מגבירתי, ולפתע זה מכה בי:
"כל המסע, היה על מנת להגיע אליה, להיות שלה ובזמן הנכון.
כל השנים הללו, היו פשוט דרך שהייתי צריך לעשות על מנת להתכוונן אליה"
כמו בני ישראל שעברו תקופת שעבוד, הלכו במדבר(ובואו לא נדבר על הניווט) 40 שנה, התגבשו כעם ורק בזמן הנכון הגיעו אל הארץ הטובה.
גם אני, עברתי מסע של 40 שנה.
עם שריטות, זכרונות, שעבוד מחשבתי, לימוד מעמיק, וגיבוש הזהות הסאבית הבסיסית שלי, והכל על מנת להיות שלה בזמן הנכון.
אין פה חיטי ופריזי להלחם בהם, להפך: יש פה אח חדש שאני מעריך ומכבד .
ובכל זאת יש לי אתגר עצום: ללמוד איך להיות ראוי לגבירה כה נדירה. איך להיות אני, אבל שלה.
אפשר להגיד הרבה מאוד דברים על גבירתי, "מישהי שלא מתאמצת" היא לא.
היא כ"כ אנרגנטית, דינמית, חכמה, ומעמיסה על עצמה עד שאין שעה שאיני תוהה מניין ה"שדה" הזו מוצאת כוחות לעשות כ"כ הרבה דברים בכ"כ מעט יממה.
ואיך, אחרי כל אלו עדיין יש לה אנרגיה להשקיע באנטי ובדובון שלה?
אבל, וכאן מגיע אבל גדול בצורה יוצאת דופן:
השליטה שלה, ההתנהגות שלה, היכולת שלה לדרוש, לנזוף, לעקוץ, ולפעמים גם קצת להשפיל, הן ללא כל מאמץ.
היא לא צריכה להתאמץ על מנת להפגין עליונות, כיוון שהיא פשוט כזו.
היא לא צריכה להתאמץ או לחשוב יותר מידי לפני שהיא שתיישר אותי.
אמת היא דבר שניכר. והיא הכי אמיתית שיש .
היא לא תתבייש לשאול שאלות ולהגיד שאינה מבינה בתחום שטרם השתלטה עליו, כי היא מספיק בטוחה בעצמה.
וכיוון שהיא כה בטוחה בעצמה, כשם שהיא תדרוש בלי מאמץ ופוזה, היא גם תתן בלי מאמץ ופוזה.
את המאמצים היא משאירה לדברים החשובים.
אני חושב עליה, קורא דברים שכתבתי בעבר, ומבין, שגם כאשר כתבתי, גם כאשר דמעתי, גם כאשר תארתי: לא ידעתי עד כמה היא נשוא תפילותי, ועד כמה כל המשא הארוך היה על מנת לזכות להיות שלה ברגע הנכון.
