קורה לי לפחות פעמיים ביום: אני מחפש את המגאפון שאין לי, ומתכונן לצאת החוצה ולהכריז: אני רוסו, בן אחיתופל, המכונה דובון, שייך לגבירה מילונגה. ואני בר המזל הכי גדול בארץ.
ואז אני קולט שאין לי מגאפון ושיש סיכוי שאחר כך באים האנשים החמודים עם החלוקים הלבנים ומאשפזים אותי.
לאחרונה יצא לי לעבור על דברים שכתבתי בעבר, דברים שביטאו את מה שהרגשתי, מה שייחלתי לו ומה שחלמתי עליו, ואני חייב להודות : ידעתי בדיוק מה אני רוצה.
וגם, שזכיתי להרבה יותר. הרבה-הרבה יותר.
כתבתי שהיא צריכה לא להיות עריצה, אלא נערצת, ומצאתי את עצמי מסיים שיחה אחר שיחה איתה בתחושה של חוויה רוחנית של ממש. נפעם מהיכולות שלה, מהאינטליגנציה והאינטליגנציה הרגשית שלה.
השיחות איתה לא תמיד קלות לי, הרבה פעמים מאתגרות ממש.
אבל בסופן אני תמיד מוצא את עצמי חושב, משחזר את מה שהיא אמרה, ולא פעם (שם קוד ל"כמעט תמיד") מודה שהיא צדקה, שוב.
לפעמים אני מגלה שהיא צדקה בדברים שקשורים אלי, שעמדתי על רגלי האחוריות ורקעתי בטענה שהיא טועה.
ואני מגלה שהתכחשתי לעצמי ולמציאות, ושהיא קראה אותי נכוחה לפני שאני פתחתי את הספר בכלל.
כתבתי שהיא צריכה להיות חכמה, ולפעמים אני כמעט טועה וקורא לה "המורה" (היא תהרוג אותי, אם תדע...), כי היא כל כך חכמה וכל כך משכילה שזה כמעט כמו להיות מקולר לאנציקלופדיה העברית. :)
והיא מעוררת בי השראה, ורצון להעניק לה את עצמי, ועם זאת היא צנועה (כמעט סגפנית) בדרישותיה.
וזה מטיס לי את המוטיבציה והרצון לתת ולעשות עבורה, לא בגלל שהיא דורשת ממני, אלא בגלל שאני רוצה ובגלל שהיא ראויה לכך, ויותר מזה.
מוצף ברגש, אני רוצה לקחת מגאפון ולצעוק בקולי קולות "תודה, גבירתי."
למזלי אין לי מגאפון, אבל יש לי בלוג.
1, 1-2, שומעים? :)
אני רוסו, בן אחיתופל, המכונה דובון, שייך לגבירה מילונגה.
ואני בר המזל הכי גדול בארץ!
