אז הייתה הפעם הראשונה, בה פגשתי את גבירתי, עוד לפני שהייתה גבירתי.
פגישה שסיימה את חירותי, ותודה לגבירתי על כך.
והנה, באופן מפתיע למדי, זכיתי לפגישה שניה.
שעת בוקר, מקום ציבורי, מהסוג שהכריח אותי לגלות שליטה עצמית ראויה לציון, ולא להשתחוות לפניה בשניה שבה הופיעה, או לשבת למרגלותיה, בעודה יושבת על ספסל. .
מבעס לחיות בעולם בו אלמנטים בסיסים שכאלו נחשבים לסטייה.
בעולם מושלם על שלטי החוצות היו כרזות בנוסח "נשלט, ההשתחוות היא אמירת שלום! "
הנוכחות שלה גרמה לי לשכוח לרגע את העובדה שהעולם אינו מושלם. עדיין.
חוץ מזה, שדברים שמגיעים אחרי ציפיה ממושכת, הם הרבה יותר מתוקים.
את העובדה שבפגישה הקודמת הנוכחות והאוטוריטה שלה פרקו לי את האסטרטגיה בדקה, הסברתי בכך שהייתי בשיחת מבחן, לא משהו שאני רגיל לו. תירוץ מעולה.
אפילו שכנעתי את עצמי!
בלוף.
כי לא חשוב כמה אתכנן, אילו שיחות רוסו יקיים עם אחיתופל ומה יוחלט לגבי הטקטיקה, לא חשוב כמה גבר אסרטיבי אני מגיע...
ברגע שהיא מופיעה, אני מחייך חיוך דבילי, ואז היא מעיפה כאלו זיקוקים של נוכחות, שכבר אחרי שני טאקטים אני הופך להיות דובון קטן, ואפילו חמוד, וטיפה מפוחד (לא שהיא נשכה אותי, בינתיים).
היא מכתיבה קצב, ואני חייב לחשוב ולהתנהל על פיו.
ומכיוון שההמחשה חשובה לי, דאגתי להכין את האילוסטרציה הבאה
כזה אני, שירותי. 🙂
