הרבה אנשים (שם קוד לאף אחד) פונים אלי ושואלים : רוסו, מדוע אינך כותב הרבה?
באמתחתי לא מעט תירוצים, חלקם אפילו מצוינים, אבל רק סיבה אחת אמיתית: כיף לי.
ואני מנסה להתרגל לכיף הזה.
אומרים שלטוב מתרגלים מהר, כנראה שגם מהירות היא עניין יחסי.
הזמן שחלף מאז עיטרה אותי גבירתי בקולרה, קצר מידי על מנת לסכם דברים.
ובכלל, העובדה שנעים ושקט לי, למרות שמאוד לחוצים לי הימים, גורמת לאנרגיות הכתיבה שלי להיות במוד של שישי בצהרים. מזלי, שאני מתפרנס מדברים אחרים.
ואני מנסה למצוא מילים, ומנסה לא לחזור על עצמי, וזה לא קל, כי היא מוציאה אותי מדעתי. באופן הכי חיובי של המילה, כן יש כזה, בחיי אלוהים שיש.
היא לא רק מוציאה אותי מדעתי, היא גם מטריפה אותי.
כמו בשיר "האישה שאיתי" , היא מטריפה בקלות ובטבעיות של הדאגה שלה.
לא זו בלבד שהיא אינה מתעקשת, לרחוץ את גופה בבריכה מקודשת, היא מרהיבה עוז ומגלה הבנה ודאגה אמיתית. וחמור מכך, אני מרגיש בטוח מאוד להגיד לה הכל.
הדקדקנות שלה במקומות המהותיים, לעומת ההבנה שלה במקומות אחרים, מעיפים את מד המוטיבציה שלי לעשות עבורה למקומות אחרים. האיך שהיא לא דורשת מטריף אותי.
גורם לי לציית פי כמה לכל דרישה.
והדבר הזה, הכאילו כ"כ טבעי ונכון, אבל כל כך אמיתי וייחודי גורם לי לדעת שאיתה אני יכול להיות אני, פשוט אני, להגיד לה את מה שמפריע לי באמת, את הרגשות האמיתיים, את הפחדים, כי אני יודע:
היא לא רואה בי סמרטוט, למרות שאני טוען שאני סחבת מעצבים.
היא רואה בי אדם, שחשוב לה, והיא דואגת לו, באמת.
וכמה שזה פשוט ככה זה מיוחד.
כאן היה אמור לבוא ציטוט משירו של א.גולן, אבל כיוון שיש חשש שגבירתי תהרוג אותי, לכן אצטט את אלתרמן, תנוח דעתה, ואתם תחשבו שאני אינטליגנט:
מתערבים החוטים שתי וערב
ובמלאכת ריקמה עתיקה
מציירים המה כתר וחרב
ומגבעת לצים מצחיקה
ומציירים נערה מהורהרת
היודעת בדידות ותוגה
ונותנים לה שרביט ועתרת
לסימן שהנה מלכה!
היא מוציאה אותי מדעתי, כבר אמרתי. אבל לפעמים נדמה לי שהיא עושה את זה כדי שאתרחק ממה שהייתי ואתקרב אליה יותר.
