לילה, כולם ישנים, רק רוסו ואחיתופל ערים.
מנסים לסדר את המחשבות (אחיתופל), והתשוקות (רוסו), לכדי מייל שישלח לגבירתי.
מאז קולרתי הם מסתדרים מצוין, האויבים הפכו לחברים, הקקפוניה ששררה בראש הפכה להרמוניה. וכיף לי.
השיחות עם גבירתי מפעילות את שניהם ומאמצות אותם, משדרגות את שניהם.
חדר כושר למוח ורגש, עם עבודה באינטנסיביות גבוהה.
בחסדה כי רב, גבירתי המעלפת אינה קלה איתי.
היא יודעת לתת המון, אבל גם יודעת מה היא רוצה, ובעיקר לאן היא רוצה להגיע.
ולא פחות חשוב : היא יודעת איך להביא אותי לשם.
לא בצעקות, אלא בהסברים והכוונה.
גורמת לי לרצות ללמוד.
לפעמים, אני צריך ללמוד איך להתאים עצמי, מתי לתת לראש לדבר ומתי זה זמן הלב, מתי לשחרר את האגו, ומתי זה בסדר שהוא קיים ובועט.
וכן, יש לי גם אגו. גם את זה אני מגלה בזכותה.
ואז, משום מקום כשאני מנסה לכתוב על כך שאני מקבל את מרותה, אני נתקל במחסום.
מגלה, סתם כך, שאיני מסוגל להגיד בקול, כל שכן לכתוב, שאני מקבל את "מרותה" של גבירתי.
האם טרם נכנעתי באמת? האם אני שולט מלמטה? ובכן לא. להיפך.
אני לא מצליח להגיד, או לכתוב, שאני מקבל את מרותה, מכיוון שאין פה שם דבר מר.
אם זה לא היה נשמע מוזר הייתי אומר שאני מקבל את מתיקות סמכותה.
זו בכל אופן הגדרה נכונה הרבה יותר.
שעה קצרה אח"כ, רגע אחרי שרוסו נרדם, אחיתופל מגיע לתובנה:
ככל שאני חש קטן יותר מולה, כך אני חש גדול יותר מול שאר העולם.
ואני אסביר.
בניגוד למה שאפשר היה לחשוב על חוקי הפורמט 'שולטת-נשלט', גבירתי אינה מנסה להקטין אותי, למחוק אותי, או לעשות ממני כלום ושום דבר. אפילו לא כלום ושום דבר שלה.
יש שיטענו (לא אני!) שזו שערורייה אמיתית.
שבמקום להפוך אותי לסמרטוט או סחבת מעצבים, ובמקום לנצל את הרצון שלי לעשות כל שתרצה, היא מעצימה אותי, מלמדת אותי להתייחס לעצמי בכבוד עצמי גדול יותר, הופכת אותי נכון וחזק יותר.
וככל שזה קורה, ואני גדל בעיני עצמי , היא הופכת עצומה פי שניים בעיני.
ככל שאני מגלה, שוב, שהיא צדקה אני מבין כמה חוכמה יש בה.
כמה טוב ונכון הלב שלה, וכמה גדולה הזכות לענוד את שמה על הקולר שכרוך סביב נפשי .
כשאמרתי לגבירתי המעלפת שהיא מלמדת ואפילו מאמנת אותי, ענתה הטובה והחכמה שהיא לא מאמנת, היא מאלפת.
והיא צדקה, שוב. (מבחינים בריטואל? )
גבירתי, המעלפת, אכן מאלפת אותי .
היא הופכת אותי להיות אלוף.
