פתאום, בלי הודעה מוקדמת ובלי הכנות, מישהו כיבה את האור.
מיד אחר כך הרגשתי בעיטה שקיפלה אותי, רוקנה אותי מכוחותיי והפילה אותי לקרשים.
ואני לבד בחדר, והאור דולק, ואני יושב על הספה, ועדיין, אני חש את הבעיטה .
וכאשר פתאום, בלי להתכונן, הרחוב לובש חג, קרנבל של ממש, מוזיקה שמחה, אנשים רוקדים, והלב שמח וצוהל.
ואני כמעט לבד ברחוב, ואנחנו לא בריו דה ז'נרו , סתם אזור תעשיה מנומנם ולא מפונפן .
לבד, למעט 2-3 עובדות ו 4 חתולים שעושים דרכם הביתה, ונראים רגילים לחלוטין .
גם העובדים וגם החתולים. ובכל זאת קרנבל.
בעצב שלה יורדת חשכה על החדר, בשמחה שלה רחובות הלב שלי לובשים חג.
זה בגלל שאני אוהב אותה. אני יודע את זה. והכי הייתי רוצה שהיא תדע את זה.
טובי המשוררים ניסו לכתוב מהי אהבה, אבל אף אחד לא יוכל לכתוב אהבה.
ואני אוהב.
בלילות היא נמצאת בחלומותיי, בימים היא במחשבותיי.
והייתי רוצה שתרגיש שאני הוא האיש אתו היא רוצה לחלוק את רגשותיה.
שתרגיש כלפי את הביטחון שאני חש כלפיה.
ואני רוצה להיות שם עבורה, ואני כ"כ רוצה לשמוח בשמחה שלה.
ועוד הרבה יותר, אני רוצה להיות ראוי לתת לה כתף,חיבוק ולהיות אוזן ברגעים העצובים שלה.
מילים לא יצליחו לתאר כמה אני רוצה לקחת חלק בעולמה, והייתי מחבק בשמחה, אם הייתי עבורה גם 10 אחוזים ממה שהיא עבורי.
כי הנוכחות שלה בעולמי עצומה.
אני מרגיש שהיא נמצאת במחשבותיי בכל מקום, בארץ ובחו"ל.
בשמחות שלי אני עוצם את העיניים וחושב עליה, מביא אותה להיות איתי. כי בלעדיה אני חסר.
ברגעים הקשים יותר אני שותק, ומקשיב לקול שלה, שידריך אותי, כי היא קול ההגיון.
ואני דואג לה בכל יום, מוטרד מהעומס שהיא מעמיסה על עצמה, עוצר נשמתי כשיש לה יום משמעותי, וחוגג את הימים המוצלחים שלה. כי שום דבר שאמרה לא שימח אותי כמו שחשה סיפוק וגאווה מעצמה.
היא שמש גדולה עבורי, פס הקול שמלווה אותי , וזו שחלק לא קטן מהלב שלי שייך לה.
זו שהעצב שלה יגרום לי, לשים בצד את העצב והאגו שלי, (גם כשאגו שלי שואג וצועק) ולהתרכז בה.
כי כשהיא עצובה השמש שוקעת.
