לפני 5 שנים. 2 בינואר 2019 בשעה 8:40
הימים לא קלים. עדיין.
האתגרים נוחתים עליך כמו ריבועים ומלבנים של סוליטייר, ואתה כ"כ עסוק בהם שקשה לך למצוא זמן לעצמך, בטח שלא זמן לחייך.
ובתוך הימים האלו, יש אותה ויש אותו ויש אותנו.
ושם אני מוצא חברות, חיוכים ודאגה שעושה לי עור ברווז. ואני בכלל דובון...
והרבה בזכותם אני מצליח לא להתרסק, לא להתפוצץ, וכן להשאר מפוקס במטרות, ובאין סוף המשימות.
והכי חשוב: הרבה בזכותם אני מחייך.
לפעמים אפילו ממש צוחק.
אני יודע שאנחנו נעמוד באתגרים, ביחד.
אחד בשביל כולם, וכולם בשביל אחת.
ואז גם נכרע לפניה ונעשה לה נעים עד אין קץ.
מודה לאל, שאני שלך.
מודה לאל, שאנטי שלך.
מודה לך גבירתי, ולאנטי שאתם איתי.