לא התכוננתי לזה, לא חושב שבאמת ידעתי איך זה מרגיש.
זה עשורים שאני חי בלי זה, ומסתדר.
הקקפוניה בראש, והקרבות שרצו שנים בין אחיתופל לרוסו, השכיחו את הצורך.
ועם הזמן, אתה מתרגל לחיות בלי.
לא, זה לא קרה בבת אחת.
זה לא שמישהו לחץ על מתג, ועברתי ברגע מחושך לאור.
תהליך, קוראים לזה.
קודם הפסיקו הקרבות בין רוסו לאחיתופל.
אחר כך ההבנה נחתה :
כבר 133 ימים שלא שנאתי את עצמי.
סיפרתי כבר שפעם, כל לילה הייתי נוגע בי ושונא את עצמי אחרי.
עכשיו, אם אני מקבל אישור מגבירתי
אני חושב עליה, חושב עלי,ונהנה.
במקום לשנוא אותי, אני חושב כמה אני אוהב אותה אחרי.
חשבתי שזה העניין, אבל הבנתי שלא.
כבר היו לי תקופות ארוכות מאלו בלי שינאה עצמית.
זה מה שבא אחר כך. שעושה הבדל.
השיחות שלי עם גבירתי, החברות עם אנטי.
המקום הנכון בו מצאתי את עצמי.
ובעיקר ההערכה הגדולה שלי אליה .
ההפנמה שאם אני שלה, כנראה שאני שווה יותר ממה שחשבתי.
ואז כמו השקט שאחרי הסערה, כמו קרן שמש שאחרי הסופה.
פתאום, אחרי עשרות שנים, עם השקט והשלום העצמי באה אהבה.
כן, יש בי המון אהבה אליה.
יש בי כמיהה עצומה לעשות עבורה דברים טובים.
אבל זה לא חדש, כי לאהוב אחרים תמיד ידעתי.
לתת תמיד רציתי.
אבל עכשיו? אני אוהב אותי.
וזה נעים.