משהו בחיים ברשת גורם לנו להיות מעין חברת יח"צ עצמאית, אנחנו עסוקים בלפרסם כמה אנחנו נהנים, כמה הכל נהדר.
הפוסטים יהיו בד"כ הכי hunky dory, את הקשיים אנחנו בד"כ מסתירים.
קצת כמו עם הפילטרים של האינסטגרם.
אנחנו מייפים את הכל, או לפחות מנסים.
אבל אנחנו ( או לפחות רובנו), בני אדם, ולבני אדם לפעמים קשה.
אבל איזו חברת יח"צ תפרסם קשיים?
ובכן, אני שם נפשי בכפי ואומר : כן, גבירתי ורבותיי, לפעמים קשה לי להיות רכושה של הגבירה.
קשה, כי היא לא קלה, גבירתי.
כי היא דקדקנית, כי היא יודעת לדרוש, כי היא מצליחה לרדת לניואנסים, כי היא חכמה מאוד.
שום דבר לא עובר לידה בלי שתבחין בו, והיא תמיד תדע מה, ובעיקר איך היא רוצה שזה יהיה.
קשה, כי בבסיסי (שלא להגיד אופיי), אני פחות דקדקן שלא להגיד עם נטייה לחפפנות קלה.
אבל מרגע שאני שלה, ששמה מעטר את קולרי אני סוג של יצירה מחודשת.
יצירה שלה חייבת לעמוד בסטנדרטים שלה. והם גבוהים.
חלון ראווה שלה חייב לשדר איכות.
יצירה שלה לא יכולה להיות חפפנית.
על מנת לעמוד בסטנדרטים שלה, אני צריך לפעמים ללכת נגד האינסטינקט המאוד קופצני ופחות דקדקני שלי.
קשה, כי אני אולי פחות דקדקן, אבל גם שונא להיכשל, ואני נכשל לא מעט. בטח בהתחלה.
אבל הכי קשה כי אני נחשף למגרעות שלי.
היא מעמידה בפני מראה, ואני מביט בהן ומנסה לשפר אותן.
אחרי שנים שהדחקתי אותן וברחתי מהן.
אולי הסברתי לעצמי שכזה אני, וככה הצלחתי לא רע.
זה היה הרבה יותר נוח.
אבל זה לא מספיק, אני צריך להיות טוב יותר.
אני חייב במקרה הרע להיות טוב מאוד, כי אני שלה.
אבל גם ובעיקר בשבילי.
וזה קשה, לפעמים אפילו קשה מאוד.
קשה, כמו פדלאה שמנסה להיכנס לכושר.
קשה, כמו אחרי ריצה ארוכה כשהרגליים רועדות והגוף פולט זיעה, הדופק גבוה, והאנדרנלין מתחיל להשתחרר.
קשה, אבל כשאני לוקח את הזמן להביט מעט אחורה ולהסתכל על הדרך שאני עושה?
אז הדרך קשה, אבל יותר מזה מספקת.
קשה, אבל טוב.
אפילו מצוין.
