לפני 5 שנים. 17 באפריל 2019 בשעה 12:41
הכניעה האמיתית היא כניעתה של הגאווה.
הגאווה שלי היתה פגועה, אולי פצועה, אבל גם אז היא היתה, (ועודנה) גאווה של אלוף.
לא סמרטוט, לא אפס, אלוף. עם תעודות, הצלחות, וצלחות.
היצר יכול לרצות, התשוקה יכולה לבעבע, החרמנות יכולה לטשטש, אבל זו אינה כניעה.
רק כשהגאווה מרכינה ראשה, מקבלת את הדין, ונכנעת, רק אז אתה נכנע באמת.
ואחרי שגאוותי נכנעה, למדתי להקשיב באמת, ולקבל באהבה את הצלפותין הכואבות של הביקורת שלך, גבירתי.
בלי האינסטינקטים הטבעים של התגוננות, בריחה, ותירוצים.
מקשיב, מקבל, לומד, מתאמץ.
להיות מה שתרצי, לחשוב איך שתרצי, לשמוע את קולך בתוכי.
להשתנות.
לפני 5 חודשים גאוותי נכנעה בפנייך, גברתי.
היום, גבירתי, גאוותי היא בכניעתי לך.
