לפני 5 שנים. 22 באפריל 2019 בשעה 10:59
הרגע הזה, שאתה מציע מיוזמתך לעשות משהו שאתה מתעב.
אתה יודע טאבו של עשרות שנים פלוס, נשבר.
גבול ישן וטוב, שנמחק, ואינך יודע מה יישאר ממנו מחר.
זה עלול להיות מדרון חלקלק, אתה יודע.
אתה פוחד. משקשק.
אבל כבר הצעת, אי אפשר לסגת.
אתה לא רוצה לסגת.
היא יודעת את זה, היא נהנית מזה.
ואז הרגע הזה של הסבל המתוק, ולאחריו הרגע הזה שאתה מתרגש .
הרגע הזה, שאתה מראה לה, (אבל קודם כל לעצמך), כמה רחוק אתה מוכן ללכת.
קוראים לזה תשוקה, ואמון.
הרגע הזה, שהלב שלך רוקד את ריקוד ההודייה.
שום דבר חומרי לא ישווה לרגע הזה. .
נ.ב
עכשיו אני לא מופתע שאנטי אכל כרובית...
