מול ספסל מקודש עליו ישבת, לקחתי אותה וכרכתי סביבה סרט נאה.
הוספתי קולר קטן, וזר פרחים.
והענקתי לך, אותה.
את חירותי.
ועימה את הסמכות עלי.
לא בגלל יופייך (והוא מהמם), לא בגלל רגלייך (הנפלאות), לא בגלל חוכמתך (הנדירה).
אלא בגללך.
לפני שבעה חודשים מסרתי לך, גבירתי, את הסמכות, עליי, כי ידעתי שעלייך אוכל לסמוך.
ואת מה שקרה לי לפנייך, גבירתי, אני לא שוכח
אבל את מה שהיה לפנייך , גבירתי, איני מעוניין לזכור.
כי מבחינתי, היום בו שלך הפכתי, הוא יום ראשיתי השני.
והיום אני רק מודה לאל, על הדרך הארוכה שעברתי עד שהגעתי להיות הדום רגלייך.
כניעתי לך,היפה בגבירות, מתוקה לי מדבש.
ושלטונך, החכמה שבשולטות, מרווה אותי כמו מיים חיים.
ואת גורמת לי לחשוב, ואת מאפשרת לי להרגיש, בגלל מי שאת, בגלל איך שאת.
את אמיצה, קשוחה, ישירה, אך גם מעצימה, מקשיבה, ומעניקה.
ואת גבירתי, ממלאת אותי בכל יום ברצון גובר להעניק לך, לעשות עבור חיוכך, להיות לך גאווה,
לפני שבעה חודשים, גבירתי, בענווה וכניעה מול ספסל מקודש עליו ישבת ביקשתי להיות רכושך.
בענווה, ובתקווה.
ידעתי שתעריכי את כניעתי, ולא תראי בה אפסות.
ידעתי עלייך אני אוכל לסמוך, ולכן לך, גבירתי, מסרתי את הסמכות.
תודה שלקחת.
