לפני השיחה אני ושותפי קובעים אסטרטגיה, אני הקשוח יותר, הוא הרך והמלטף.
מתחילת העסקה זה השטנץ.
אני זה שמאיים להפיל את העסקה, ומכתיב את הקצב, הוא זה שמנסה למצוא פתרונות.
הם מדברים איתו, כי הם חוששים ממני, ומנסים מידי פעם לפייס אותי.
במהלך השיחה אני מוצא עצמי מרים קול, צועק.
יותר מהתכנון.
כעס אמיתי.
לא משחק.
אני לא אוהב אותי צועק, לא אוהב אותי עצבני.
אבל יש רגעים שזה יוצא לי, ואז אני רועם כמו הר געש שהלבה התבשלה בו טוב טוב, לכדי מרק רותח, ועצבני במיוחד.
כזה הוא אחיתופל:
שילוב של מחשבה ואסטרטגיה, כמעט קרה, עם פתיל ארוך יחסית, שבסופו הרבה חומר נפץ.
אנחנו מסיימים את השיחה.
אחרי 10 דקות אני מקבל הודעה מגבירתי, היא זמינה.
אני ממהר להתקשר.
ופתאום כמו סל קניות מפעם שמתקפל לתוך ארנק, אחיתופל נעלם לו, ויוצא רוסו.
שקט יותר, מדבר קטן, מקשיב בקשב, מנסה לא להתפרץ לדבריה.
מרגיש את העוצמות שלה, ואת התשוקות שלי אליה, והצורך שלי להיות שלה.
ויותר מכך: את הרצון, והצורך שלי, להשביע את רצונה
רוסו לא מתכנן אסטרטגיות שיחה, ובטח שלא מרים את הקול, ולומד להיות צנוע, ועניו.
לומד לבקש, להודות שאני זקוק, להקשיב יותר טוב, לשתוק, לקבל ביקורת.
רוסו רוצה שגבירתו תחייך.
רוסו הוא פתיל קצר שבסופו חבית לבה בוערת, של תשוקה וכניעה לגבירתי.
רוסו מדבר לפעמים על עצמו בגוף שלישי.
ותמיד תמיד, נוצר באהבה ,כל רגע שאני רכושך, בעלתי.