לפני 4 שנים. 26 ביוני 2019 בשעה 20:04
"דובי, אתה בוהה" היא אמרה בטון שאחריו אי אפשר להתווכח.
בכל זאת ניסיתי.
והרהבתי עוז וניסיתי להסביר ולהתגונן.
ואיכשהו, כמו חמסין ביולי נכנעתי.
והודיתי.
רק שאז כשבהיתי, לא בהיתי סתם.
אגרתי מבטים, רגעים.
והפקדתי אותם בקופת חיסכון מיוחדת בזיכרון.
וכמו מצרך נדיר ויקר ערך, משל היו פטריות כמהין נניח, אני מקפיד להשתמש במתינות.
פעם פעמים ביום אני עוצם את העניים ומוציא מהזיכרון מבט שאגרתי.
עוצם עיניים, ומנשק.
