הסערה נוכח דברי שר החינוך הרברפי בנושא המוסקסואליות, ובעניין טיפולי ההמרה העיפה אותי 8-9 חודשים אחורה.
אז בתוכי חיו 2 דמויות – אחיתופל היומיומי, המכובד לכאורה ורוסו הנשלט הבזוי, או כמו שאחיתופל היה מכנה אותו "המפלצת" .
אחיתופל שנא את רוסו, רוסו שנא להיות מורעב.
כשרוסו היה מורעב הוא היה מפריע לאחיתופל לתפקד, וככל שאחיתופל היה מאכיל את רוסו, כך היה גובר תאבונו.
התוצאה היתה איש מתוסכל מאוד, שונא עצמו במידה רבה.
איש שעסוק בלנסות להשביע את המפלצת, ולשנוא אותה ואותו רגע אח"כ.
לא הייתי הומוסקסואל אף פעם, אבל כן הייתי הנער הזה שלא מרוצה מהנטיות שלו, ששומר אותן בסוד, שמנסה לחנוק את המפלצת שבכל פעם היתה מוצאת טריגר לצאת דרכו ולהחזיר אותי למדמנת השינאה העצמית.
תקופות קילור בעבר הצליחו לגרום למפלצת להשאר "שבעה" ולאחיתופל להשאר בשפיות.
אבל גם אז היתה שינאה עצמית.
האם היה או ישנו איזו תהליך שיכול היה ל"רפא" אותי? ובכן, לא יודע. סביר להניח שלא.
אבל, אם היה כזה ומישהו היה מוכיח לי שהוא עובד? הייתי משלם אז לא מעט כסף על מנת להרפא.
הרצון להיות "רגיל" תסכל, עצבן, גרם להערכה עצמית נמוכה, למרות שבמקומות מסויימים גם דרבן להצליח יותר.
בחודשים האחרונים זה אחרת, גבירתי הצליחה לאחד כמעט לחלוטין את אחיתופל ורוסו.
את שניהם ככל הנראה בלע הדובון שהפכתי להיות.
אין רעשים, אין מכות, אין שינאה עצמית.
יש גאווה.
על מי שאני ובעיקר על כך שאני שייך לה.
במדינה מתוקנת, במקום הרברפי, לשרת החינוך היו קוראים הגבירה מילונגה.
