דוב(ר) ההרמון

I
העניין עם קולר, מעבר לסמליות שלו, הוא שאליו מחוברת בד"כ רצועה.

המקולר מובל ע"י היד שאוחזת ברצועה.
כיוון שהוא מודע ליחסי הכוחות,( או שעבר סוג של אילוף) המקולר לרוב לא ירגיש ברצועה, אבל כאשר היד שאוחזת ברצועה תהיה מיומנת, הוא יהיה מודע לה.

II
הכניעה היא לא אירוע טבעי, אנחנו רוצים להיות חופשים, או לכל הפחות לעשות את מה שאנחנו אוהבים.
זה שאני אוהב ללקק רגליים, לא עושה אותי נשלט.
גם לא הנכונות והרצון להשתחוות, או לחטוף פה ושם הצלפה.
הנכונות שלי לעשות את הצעד הלא טבעי ולהכנע, באמת, היא זו שהופכת אותי לנשלט.

לעיתים משהו חיצוני מושך אותך אל האינסטינקט שלך, כמו שנניח כלב יראה חתול וינסה לרדוף אחריו.
ואז היד המיומנת שאוחזת ברצועה תתן לו משיכה אחת שתזכיר לו את מקומו ושיוכו .

III
הקולר שלצווארי אינו פיזי, כמוהו גם הרצועה שמחוברת אליו.

היד שאוחזת ברצועה לעומת זאת, אמיתית לחלוטין.
במיומנותה הרבה, גבירתי מאפשרת לי לחוש טבעי ונשלט כאחד,  אני מצידי למדתי ללכת בקצב ההולכה שלה.
נעים לי לחוש את שליטתה, את העובדה שידה הענוגה והחזקה אוחזת ברצועה.
אבל לפעמים זה קורה והאינסטינקט גורם לי לשכוח לרגע או שניים את יחסי הכוחות וסדרי העולם החדשים שלי, אז גבירתי יודעת לתת משיכה הגונה ברצועה הלא נראית.
ומחזירה אותי באחת למקומי.
מיד לאחר שאני מתעשת, הלב שלי מדמם מצער.
לא המשיכה כואבת, אלא העובדה שהאינסטיקט ניצח אותי, שכניעתי המפוארת הובסה.
אבל בעיקר, על שציערתי את גבירתי.

IV
בלילה מאוחר, רגע לפני שגבירתי נרדמת, רגע אחרי שדיברנו וליבנו את העניינים, רגע אחרי שהתחננתי למחילתה, רגע אחרי שהבטחתי ללמוד וגבירתי נעתרה לתחינותי, כניעתי הזילה דמעה של אושר: להפתעתי נפלט לי הזרע בלי שנגעתי באיבר שמזה שמונה חודשים שייך רק לה.