חלק גדול ממכרי וחברי יטענו שאני טיפוס ורבאלי.
אני אחד שיודע לנסח בד"כ את המחשבות שלו בצורה בהירה.
למען האמת, זו תוצאה של עבודה קשה, כי אני סוג של מאחז עיניים, הורבליות שלי היא לא פחות מבגד, תחפושת.
ככל שאני קרוב יותר אל גבירתי, כך לבושתי אני מאבד מהיכולות האלו.
כאשר אנחנו מתכתבים אני בטוח יותר, כאשר אנחנו מדברים בטלפון, אני נוטה להיות קצת פחות קשקשן ובטוח.
כשאני יושב מולה אני טובע בעינייה (וגם זה שיפור, כי בהתחלה לא היה בי אומץ גם לזה) וככל שאני קרוב יותר אליה, לבושתי אני מאבד את היכולות ובמקום מילים קוהרנטיות אני מוציא הברות וצלילים לא לגמרי ברורים.
לאחרונה נזכרתי בהקשר הזה שבהר הבית נמצאת אבן השתיה, שעל פי האמונה ממנה הושת העולם, על האבן הזו היה מונח ארון הברית.
כבר כתבתי בעבר שאני מתבעס נורא מהטרנספורמציה המוזרה שעובר הקול שלי.
אבל אם אני קיים עבור גבירתי- וגבירתי נהנית לראות ולשמוע אותי ככה, איך אני יכול להתעבס.
כשאני קרוב לגופה הענוג של גבירתי, אני נמצא הכי קרוב למהות היותי, לאבן השתיה שלי, לסלע קיומי.
וככל שאני קרוב יותר,נוגע יותר כך אני מתפשט מהורבליות, ואז אני הכי אני.
הרגשות מציפים אותי ואני חש חסר אונים וחופשי באחת, רוצה לחבק, לנשק ובעיקר לבכות מאושר.
הצורך שלי לחבק את גבירתי, להתקרב אליה, להרגיש אותה הוא עצום, כמיהה של ממש.
מעולם לא היה בי כזה צורך, מעולם לא נזדקקתי כל כך למגע, כמו שאני זקוק למגע ידי ושפתי בגופה.
כמו שכתב המשורר-צמאה נפשי .
ומשהנפש הצמאה הזו לוגמת לרוויה, היא מתכנסת לתוך עצמה, שותקת, בוררת מילים, אך מתקשה להוציא אותן בצורה בהירה כי המוח עובד בתדר לגמרי.
במובנים מסוימים אני חווה שכרות .
ואז אני מרגיש איך נפשי רווית נחת.
מאושרת.
