גבירתי היא ציידת, ציידת של רגעים.
היא יודעת לצפות באירועים ובקור רוח לזהות את ההזדמנות.
ואז בקור רוח גדול יותר- ללחוץ על ההדק.
לפעמים ההדק הוא המצלמה והטרף הוא נוף מרהיב, לפעמים הטרף הוא אני וההדק הוא הצורך והרצון שלי להשביע את רצונה (ובעיקר העדרו הממשי של מנגנון שיצליח לעמוד בפניה. )
כמו בכל צייד ראוי, הטרף חייב לבצע את הצעד שישים אותו בנקודה שבה לחיצה על ההדק תגמור את הסיפור, כמובן במידה שמצידה השני של הכוונת ממתינה ציידת מיומנת.
בית קפה, אמצע עיר (ככה לפחות ממשיכים לטעון שם).
בצד אחד של השולחן שני רכושיה, בצד השני גבירתנו.
מטעמי נוחות, גבירתנו מודיעה לאנטי שהוא עובר לשבת בצידו השני של השולחן והיא עוברת לשבת לידי
היא מדברת ואני מהפונט, ידייה היפות כה קרובות אלי, עד שאני עושה מאמץ עילאי שלא לנשקן .
גבירתנו מבחינה בכך ושואלת לפשר מעשי, אני מתוודה והיא מגישה לי את ידה. מנשק ומודה.
דקות אח"כ, היא חוזרת לצידו השני של השולחן והטרף, ז"א אני, אומר לאנטי "אל תדאג, אני לא אנשק לך את היד" וצוחק.
והנה, הטרף עשה את הצעד, הוא כבר ניצוד.
נכון, טכנית זה עדיין לא קרה, אבל הציידת כבר יודעת שזה שלה.
היא פוקדת על אנטי להגיש לי את ידו ועלי לנשק אותה.
אנטי מתמרמר, אני מנסה לסרב, אבל העדרו של המנגנון והדרישה שלה..כולנו יודעים שזה יגמר רק לשביעות רצונה.
אנטי מגיש לי את ידו, מבטו לא מעודד.
אני מתחכם ומנסה לנשק את ידי, הטריק לא עובד.
גבירתנו פוקדת שוב, הטרף מבין שהוא כבר ניצוד.
אני מנשק את ידו, הוא רץ לחטא את היד המנושקת ומרגיש כמו אנגרי בירד ששתתה פיפי של נשר.
הציידת מחייכת.
