דוב(ר) ההרמון

אני יושב מולה ומביט בה, נראה מהופנט.
היא תטען שאני בוהה. 
"אני לא בוהה, גבירתי. אני מקליט רגעים" אני עונה בלי לחשוב, כי זו האמת.

אני מרגיש אותה.
מרגיש את היד שלה, מרגיש את המגע שלה וזה נעים לי, לרוב.
לפעמים הצורך הופך לכאב חד וכואב, לרוב הוא כאמור נעים.
גם כשהיא עשרות קילומטרים ממני, אני מרגיש אותה עוטפת אותי ואני מתעטף ונעטף בה.
באהבה והכנעה.

אני מספיק אמיץ להודות שאני זקוק לה.
כמו לאוויר נקי לנשימה, כמו לאור בחשיכה.
אחרי שאני איתה הדופק פועל סדיר, הדם זורם כסדרו, הנפש שמחה ושלווה.

בימים הראשונים שלאחר מפגש עם גבירתי, הנפש מתחילה לזעוק ולבעוט את הצורך.

כשיחלפו הימים אני  ארגיש אותו, אבל אצליח לחיות איתו.
כאב עמום.
רק כשאהיה איתה  שוב אבין עד כמה הייתי זקוק לה ועד כמה כאבו לי הדקות בלעדיה.
אז אני בוהה בה,  מקליט רגעים.
אוגר צידה לנפש.