לפני 5 שנים. 24 בספטמבר 2019 בשעה 14:50
הרעב שלי לגבירתי לא יודע שובע.
הצורך שלי להיות במחיצתה, לחוש אותה, לנשק את ידיה ורגליה ולחבק אותן הוא עצום.
שניות אחרי שגבירתי עשתה מאמץ ואיפשרה לי לגנוב דקות של עונג במחיצתה, לנשק את רגליה ולעסות אותן, ידעתי דבר אחד: עם הטעם של רגליה בפי, עם הריח והתחושות שלהן בידי-אני חייב לאכול.
ולאכול משהו שאוכלים עם הידיים.
העובדה שאני לא רעב במיוחד, לא שינתה (טוב, אני דוב בכל זאת...).
גם לא העדפות הקולינריות שלי.
זה היה הטוסט הכי טעים שאכלתי.
