פחד, כאב וכנות

בזמן ששיירי האמנה החברתית הפכו לשווים פחות מנייר הטואלט בשירותים של הילדים, אני חגגתי את ה-1 בספטמבר כראוי.

שארפי המתוק בא לבקר.
איג'ג', קיבל טיזינג-כפות-רגליים-על-הפנים ארוך ואכזרי וליקק אותי טוב טוב כהכנה למהמם שעבד (!) מהבית.
כתבתי למהמם (הככ זורם!! אהובי) שיבוא וקשרתי את העיניים של שארפי עם צעיף.

המהמם הצטרף אלינו וקיבל לא מעט מציצות ממני בכמה תנוחות בזמן ששארפי יורד לי... הכי קרוב ל-MMF שהיה לי עד כה :)
אחכ הוא זיין אותי בזמן ששארפי מאג'ג' ומקבל רגל לפה פה ושם. 
הוא אפילו שפך!! אבל אם נסתכל על חצי הקונדום המלא, לפחות לשארפי היה מה ללקק מהבטן שלי אחכ.

כמובן שלא שכחתי שלשארפי יש אימון בערב וכמיטב המסורת חשוב לפתוח לו קצת את התחת כדי לשפר את ביצועיו בהמשך היום.
זה גרם לו לטפטף / להרוס, מה שמאוד שימח אותי! שלא יהיה רעב, חלילה.

* ומאז, אני מרחפת על ענן. מתים לא מתים, מדינה לא מדינה, צהרון לא צהרון מחר. אני הייתי סקארי. פיס.

את המונח המציא דובי, אני חייבת לומר. זה לא שלי. אבל זה יושב בול.

זה כשמשהו הרבה יותר טוב ממה שרגילים אליו ואז אי אפשר לחזור אחורה.

אני זוכרת איזו פעם ששתיתי יין מטורף במסעדה. אחריו לא יכולתי לשתות יין מהסופר חצי שנה.

אז כזה.

שארפי עשה לי שדרגת. 

ההתמסרות האינסופית. ההתמקדות בי והשמחה בכל דבר שהוא מקבל. ההערצה. הזנותיות. הפינוקים. הנכונות, החדות, הקלילות.

הרף שלי עלה ככ. זו ממש בעיה.

פאקינג שדרגת.

ובחלומי, אני פוגשת את הנשלט המושלם.

הוא בן גילי פלוס מינוס, גרוש בטוב, עם ילדים.
גר עשרים דקות ממני (עם פקקים) בדירה נוחה ומפנקת, עם חניה ומקלחת גדולה.
הוא מבריק, ולא רק במובן האקדמי. הוא מבין אנשים, תקשורת, רגיש לדקויות. רגיש אלי.
הוא יציב ובריא נפשית. הוא עושה ספורט ויש לו שרירים יפים בכתפיים ועיניים שאני רואה בהן כמה שכבות של בנאדם שמסתכלות עלי בחזרה.
הוא מריח טוב ממש. בעיקר כשהוא מזיע.
הוא זמין להתכתב באופן יומיומי ולהפגש פעם בשבוע, לערב שמתחיל מוקדם ונגמר מאוחר.
הוא יודע למנגל לי ושמח לצאת לאכול ביחד מדי פעם. הוא שותה איתי וויסקי ויודע לבחור יין.
הוא נהנה לפתוח לי דלתות, לשרת אותי, לפנק אותי. כשטוב לי, טוב לו. ואני ממש טובה בטוב.
הוא מתמסר, מעביר אלי את השליטה, את ההחלטות. שם אותי, את הצרכים וההעדפות שלי במרכז.
סובל בשבילי, מושפל בשבילי, מועיל לי, משמח ומצחיק אותי.
זה לא וויתור מבחינתו. הוא לא מחכה לתורו לקבל. הוא נהנה ישירות מההנאה שלי.
הוא מעריץ אותי (ואת כפות הרגליים שלי) במבטים, במילים יפייפיות וגם בלשון.
הוא מכור לעונג שלי.

ואז התעוררתי.

בוקר טוב מלכתי, שנה.

פאקינג שנה שלמה. שנה שאני ער, אחרי שנת חורף ארוכה למדי.
שנה של חברות, התמסרות, שייכות, משמעות, שימושיות, סבל, שנה של שליטה.
לפני שנה, נתת לי בחירה בין הגלולה הכחולה לאדומה.
סיפרת לי על חיים אמונוגמיים, דברים פשוט בלתי נתפסים למונוסאחי שכמוני.
ועם זאת, עברתי טרנספורמציה - הבנתי שהסתכלתי על החיים לא נכון.
התמסרתי לך, לדרך שלך כמו שבסשן אני מתמסר לך, גם בצורת החיים. ווואלה, ראיתי את האור.

את עשית את זה מושלם איתי, חלק בגלל אילוצים וחלק בגלל דאגה לשלומי.
אבל נכנסנו לזה לאט, יצרנו חיבור והוספת עוד ועוד שכבה.
אז יש דברים שהפתעתי אותך, כמה זונה עמידה אני. כמה אני בסדר אחרי כל סשן, כל שכבה.
ויש דברים שלקחת לאט וצדקת איתם... כמו להגיד לי שאת אוהבת אותי ולתת לי להבין שאני אותך.
הרגע שבו אמרת את זה, ייזכר ויחקק בלבי ומוחי לנצח. זה היה רגע של גלולה, רגע של שינוי ורגע מרגש.
אבל את הובלת אותי דרכו וההבנה והקשר שלנו רק העמיק יותר. ומשהו בי נפתח עוד יותר.

זה קשר מאד הדדי, שנינו תרמנו לו המון מעצמנו מהתחלה.
שנינו למדנו, התפתחנו והשתננו. ונוצרה הדינמיקה והחשמל שמלווה אותנו מאז.
תראי, את דובי. אני הכי מפרגן ורוצה בהצלחה של זה בעולם. ממש הפכת אותי לפוליאמורי.

אני אוהב אותך, אני מאוהב בך, אני מעריץ אותך, אני שייך לך, אני מכור לך, אני הזונה הקטנה שלך, הצעצוע שלך ועוד הרבה דברים.
את האדם הראשון בעולם שבאמת באמת רואה אותי כמי שאני ואוהבת אותי, והחברה הכי טובה שלי לא למרות אלא בזכות מי שאני.

תודה מלכתי. מאחל לעצמי עוד הרבה שנים של להיות שלך.
אם אשרוד...

מזל טוב לנו
שארפי

יתכן שהיו גורמים מסייעים לענין. נגיד זה שדרכתי תוך כדי על מישהו בגודל של דוב גריזלי. כולל על איזורים אסטרטגיים.
אולי האנטריקוט וואגיו שטחנתי לפני, ובכלל כל הארוחה שהוא הכין מולי במסירות מתוקה ונרגשת במטבח שלו בטוח עזרה גם.
היין המעולה, הוייפ שעשינו ביחד.
העברת הכוח הקיצונית. הרטט הזה של משהו חדש.
המראה המהמם שלו מתחתי ושל כל תא והים שפרושים לפני.
התחושה שהחיים שלי תלויים על בלימה ואם אשען מהר מדי קדימה אני אשכרה יכולה ליפול.
האדרנלין.

כן. אז זה מה שקרה.

בחיים לא הייתי יכולה לדמיין שגיל 43 יהיה מהמם ככ.

לא חשבתי שארגיש ככ יפה, ככ אהובה ונערצת. לא חשבתי שהחיים שלי יראו ככה... מוקפת בהנאות, שימחה ובאנשים מתוקים, אחד אחד.
על חלק מזה אני לוקחת אחריות – אלה החיים שיצרתי לעצמי... אבל חלק זה נטו מזל. אני מרגישה שזכיתי במזל טוב.
לא הכל מושלם כמובן, אבל סהכ ממש כיף לי, טפו חמסה בצלצלי שאלוט.

החגיגות התחילו כבר בשבוע שעבר, במסעדה מעולה וסצינת קאקהולד ממיסה, עליה כתבתי בהרחבה בפוסט הקודם.

השבוע יצאתי לדייט ראשון עם דובי סקסי, חמוד ונלהב, במסעדה מהטובות שאכלתי בהן.
גמרתי על הביס הראשון (סשימי פלמידה באיזה רוטב לימוני)... הפתעתי אפילו את עצמי!
היתה לי תחושה טובה לגביו עוד לפני שנפגשנו, ואכן היה מאוווווד מוצלח.
אין כמו ההתרגשות של ההתחלה...
Take one virgin and call me in the morning
לגבי ההמשך – ימים יגידו. אבל אני אופטימית! 😊

סשן צהרים מושלם עם שארפי המשיך את הקו ההדוניסטי. איך אני אוהבת לשמוע אותו מצפצף ולראות אותו נמס כשאני עושה לו פיסטינג, כמה כיף זה לגמור ולהשתין לו בפה לסירוגין... ההתמסרות שלו היא ככ טוטאלית, הזנותיות שלו צריכה לקבל ערך בוויקיפדיה.

בהמשך השבוע התחילו לזרום המתנות... נעלי ספורט מדהימות מ-א' הווירטואלי, וויסקי מהאקס, פרחים יפיפיים ושוקולד משארפי, פרלינים ושימלה מהמהמם... תענוג!!!

פיק הפיקים היה כשהשארתי את הילדים אצל סבא-סבתא ויצאתי עם המהמם למסעדה מדהימה נוספת בתא.
התעדכנו במאורעות השבוע בין קוקטיילים למנות ביס חריפות.
מדי פעם נשענתי עליו, עצמתי עיניים והתרכזתי בטעמים ובזרמים שעברו לי בגוף. היתה שם מנה של לברק עם למון גראס שגמרה אותי, ליטרלי.
הסקס שהגיע אחרי גורם לי להזיל ריר כשאני נזכרת בו... התחיל ברימינג ונגמר בתחושה שהיקום התרחב רק כדי להכיל את הפיצוצים שבמוח שלי.

לפתיחת חגיגות יום ההולדת הקרב שלי, קבעתי לצאת עם שארפי לארוחת ערב מוקדמת + תוכניות המשך.
החלפתי בגדים בחניון של בנין חצי ממשלתי לשימלת מיני אדומה (תחתונים זה דבר מיותר), לקחתי כלוב בתיק והלכנו רוטטים ומאושרים לאכול אוכל ממש טעים.

מיד אחרי שהזמנו שלחתי את שארפי לשירותים לנסות לשים את הכלוב, לא משימה של מה בכך.
אחרי שכבר התייאשתי מלשבת לבד וכתבתי לו לוותר ולבוא הוא הגיע והניח את המפתחות לפני בגאון!
מיד השחלתי אותם אותם על הצמיד שלי ונהנתי מכל צליל מתכתי שהשמיעו משם והלאה.
את הארוחה העברנו בשימחה מבעבעת וקפיצות כאב רנדומליות בכל פעם שכפות הרגליים שלי, שהיו מונחות במיקום אסטרטגי, לחצו חזק מדי.

כדי שלא ישכח, בטעות, את תפקידו בעולם, כתבתי לו באייליינר על כפות הידיים SLUT ו- WHORE.
היה ככ מצחיק לראות אותו מחביא אותן מהמלצריות והסובבים במבוכה כל הארוחה.

אחרי כל הכיף הזה, והיה סופר כיף וטעיםםםםם, נסענו לדירה בתא שם תיכננו להמשיך את הערב המהנה עם קצת פחות קהל.
ואז.... גילינו שהיה דאבל בוקינג והדירה תפוסה!!!! חשבתי שאני מתה במקום.

כשאימה אוחזת בי, התקשרתי למהמם ושאלתי אותו אם אפשר לבוא לשחק בבית.
הוא, במתיקות וגמישות על, זרם ואפילו פתח לנו את המיטה במשרד.

ישבנו קצת במרפסת וקישקשנו, ואז שלחתי את שארפי למשרד ונמרחתי על המהמם במטבח.
התוכנית המקורית אמנם השתבשה, אבל כשהחיים נותנים לי לימונים...
אולי מתוך רחמים על ההתקלה, אולי מתוך רצון לפנק אותי ליומולדת, אולי מתוך חרמנות ואולי כל התשובות נכונות...
המהמם זרם על לבוא לטחון אותי מול שארפי, בתנאי ששארפי יהיה עם כיסוי עיניים.

ההשפלות זרמו כמו חומר סיכה, הערב היה מושלם.
נתתי לשארפי לאג'ג' על הריצפה, לפעמים עם רגל שלי בפה. הוא יכל להרגיש את הקפיצות בזמן שהמהמם ואני מזדיינים.
הוא שמע אותי גומרת בצרורות. רחוק מהעין, קרוב אל הלב. והאוזן.

כמה נהנתי לראות אותו סובל ומושפל שם. זה היה ככ ככ סקסי...
בסוף שארפי קיבל כמובן ללקק את התוצאה ממני, ועשה את זה בצייתנות ומסירות, כמו כלבה קטנה וטובה.
אחכ המהמם הלך לישון ואני המשכתי להתעלל ולהשתמש בשארפי עוד, כמו הזונה (שלי) שהוא.

אם אני נותנת לחושך לשטוף אותי, אין עם מי לדבר.
אני יכולה בקלות לגעת בתחתית, זו שאין בה שום הנאה ושמחה.
כשאני שם, לא בא לי על כלום, חוץ מלא להיות. אני מוצאת את עצמי מקנאת במתים.

ולכן, אני עושה הרבה כדי לא להגיע לשם, ובאמת טפו חמסה זה קורה לי מעט מאוד. ועובר מהר.
אני סוגרת את המצב המדיני והפוליטי מחוץ לחלון, יוצרת לי בועות אסקפיסטיות יפייפיות בזמן שהעולם ליטרלי נשרף בחוץ.
אני פרקטית, הדוניסטית ומאוד רוצה לא לסבול.
גם כשחלמתי שמחבלים רוצחים את הגדול, המוח החולם ההזוי שלי אמר – לא נורא. יש לך עוד. יותר קל עם פחות ילדים. גאד. מוח - אתה מפוטר!
זוט עני, נאחזת בחצי הכוס המלאה. בכוח, בנחישות, כמו אדם טובע שנאחז ביד המושטת לו.
רואה את הטוב ומסרבת לחשוב בכלל על הרע. אבל כנראה שלא תמיד כל החלקים בגוש השומן שיושב לי בראש זורמים על הענין.

זה נשמע מעולה על הנייר, אבל זה לא תמיד מתאים.
אנשים אוהבים לדבר על חרא, ואכן יש ממנו הרבה לאחרונה. לא חסר.
זה עוזר לאוורר רגשות, הם אומרים. לפתוח.
לי עוזרות התעלמות ונהנתנות, אבל אני כנראה במיעוט ובטח שלא שופטת.
מי אני שאשפוט, אני אוהבת סיביטי.

בעבודה של המהמם מפנקים בכל חג הכי שולי.
אפילו ביום הוואטאבר קיבלנו אוכל ליומיים, כולל חמאת כמהין שאני עדיין מזילה עליה ריר כל פעם שאני נזכרת בה ולא הצלחתי למצוא בשום מקום מאז.
חוץ מבפורים משום מה. פורים לא בא טוב למישהו שם. המנכלית מטורגרת מליצנים אולי, אין לדעת.

פירות שווים, כוסות יין מהממות (שלא נכנסות למדיח!), חנוכיה מעוצבת, בוראטה בפאלו, ממרחים, ריבות, שמן זית, ארטישוק כבוש, אספרגוס, גבינות קשות בעלות שמות משונים (נו צ'יז ניימינג שיימינג!), יינות מעולים, עוגות כולל טירמיסו ששווה לצאת למחמה עבורו ועוגיות שקדים שהיו ככ טעימות שהחבאתי אותן מכולם ואכלתי בשקט לאורך שבועיים, קרקרים, פרחים, שוקולד, משחקים לילדים... הפינוק שאינו נגמר.
וכל זה בלי להזכיר את הקייטנה בקיץ!!! (ועוד כל מיני אובייקטים שפחות מעניינים אותי. חולצות נגיד... זה ככ מיותר על המהמם).

הם יודעים ללחוץ בול על הנקודות - תעסוקה לילדים, אוכל, אלכוהול.
זה כמו נשלט מוצלח, רק בלי לשון.

* מילה ל-HR:
מארזי קונדומים וצעצועים למבוגרים וזהו, אני בחיים לא אאשר למהמם להתפטר.
נשמתו תהיה שלכם לעולמי עד!