שני סשנים עם שני פרטנרים שונים, בהפרש של יומיים, גרמו לי לחשוב על מקומם של הרצונות והפנטזיות של הצד הנשלט בתוך יחסי שליטה, כפי שאני רואה אותם.
מבחינתי, זה מאוד לגיטימי שלנשלט יהיו העדפות, פנטזיות, נטיות, תסריטים מפורטים בראש וכו. זה גם טוב שהוא חולק אותם איתי. שאדע איך המוח שלו עובד, איך ללחוץ על הכפתורים, מה מניע אותו ומדליק אותו.
אבל זה ממש לא אומר שאגשים אותן. לפעמים לגמרי להיפך. הרצון לאקט מסוים יכול להפוך בידי לכלי טיזינג אכזרי.
מבחינתי, יש תמיד היררכיה. גם כשאנחנו מדברים כמעט בגובה העיניים, אני למעלה. ובטח שכשאנחנו בסשן.
אפשר להציע, אפשר לחוות דיעה בניסוח מכבד, אבל אי אפשר להגיד לי מה אני צריכה להיות או לעשות... זו לא אופציה במערכת יחסים מהסוג שאני מחפשת.
כשאני מרגישה שיש איזו ציפיה שאגשים למי שאיתי אקט מסוים / פנטזיה / אמלא רצון וכו'... אני נכבית.
כשאני מרגישה שמישהו זורם איתי על הדברים שבא לי לעשות באותו רגע, רק כי הוא מחכה שיגיע החלק בו הוא יקבל משהו שהוא רוצה, אני יוצאת בראש מהסצינה. מרגישה ניתוק.
שארפי שלי, לעומת זאת, פינק אותי מעל ומעבר בסשן מושלם, ארוך ומהמם.
סשן שהתחיל בקרפצ'יו ונגמר בעוד קרפצ'יו, סינטה ופיקניה. בין לבין היו פוט פטיש, סיביטי עם בעיטות ומעיכות, טיזינג עד מוות, לא מעט (!) מצבטי פטמות, אדג'ינג ועוד אדג'ינג, טרמפלינג, אכילת כוס, פייס סיטינג עם גולדן, אצבעות, פגינג, מקלחת משותפת ועוד. שלא יהיה איזה חשש לגבי מחסור באקטים, בטעות.
כשאני שומעת שמישהו התבאס מלתת לי מתנה, אבל שיחק את המשחק, בא לי לשבור לו את המתנה על הראש. זו זכות לפנק אותי, ואם אנחנו לא רואים עין מתחת לעין, לשם מה התכנסנו?!
כמו רקע ירוק שמקפיץ לעין פרח אדום, בגלל הניגודיות, ככה קופצים לי הפרחים המהממים ששארפי שלח לי בבוקר כדי לשמח אותי אחרי הדייט הפחות מוצלח, מול המתנה ההיא. הם גורמים לי לחייך בכל פעם שאני מסתכלת עליהם. שזה הרבה, כי שמתי אותם באמצע פינת האוכל. למען יראו ויראו.
