"את כ"כ יפה.. אני לא עומד בזה. תראי אותך..." הוא אמר לי אתמול כשהערתי אותו מהשנץ עם קפה.
מי שמדבר. באופן פראדוקסלי הוא רק נראה טוב יותר עם השנים. אולי זה הספורט, אולי זו ההכרות הארוכה, אולי זה ענין יחסי לשאר הגברים בגילו, לא יודעת.
אני כן יודעת שהמראה זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת בו, ושזה לא ישאר לנצח. אולי לנצח בעייני. או שאולי עייני לא יראו טוב לנצח... גם פיתרון (:
בפעם הראשונה שראיתי אותו, במסדרונות בצלאל, הרגשתי שהלב שלי מחסיר פעימה. הוא היה עם שיער ארוך, זקן ומעיל עור. ג'יזס הרוקיסט. קצת נלחצתי שאולי הוא שם לב לתגובה הלא פרופורציונלית ובטח שלא העזת לדבר איתו.
לפעמים קצת מבהיל אותי, המשקל של היופי בחיי. יש לי רף מאוד גבוה שאני מציבה לעצמי ולאחרים, ובשורה התחתונה, זה לא מה שהכי חשוב... אבל זה חשוב. סימטריה, צבעוניות, חדות, טקסטורות, שרירים, השתקפויות, עצמות, קונטרסט, האצות והאטות הם חלק משמעותי מחיי.
נשיכת השפתיים, הפה שנפתח לאנחה, המבט הזגוגי הכואב, הגוף המתפתל... סבל יכול להיות כל כך יפה. כל כך יפה בעייני. וזה מה שחשוב.
