על הקצה

השיאים הולכים ונהיים קטנים משנה לשנה.
ולא בגלל שהם לא נשברים, אלא משום שהריגוש כבר איננו, או בא במנות קטנות, הרבה יותר קטנות.
הצרות הקטנות של החיים מכינות אותך לכל ריגוש שלא יבוא ומוציאות לך את העוקץ מכל דבר. כמעט מכל דבר.

פה ושם יש שיאים קטנים, ציפיות מזויפות לדברים חומריים שממלאים אותך באושר סינטתי.

אתה מרגיש שאתה חי, אבל לא באמת חי.
החיים זורמים, אבל לא במובן הזורם של המילה.

רק שלשום חזרתי מחו"ל. כבר לא מתרגש לעזוב, לא מתרגש לחזור.
בדיוטי פרי אין מה לקנות וכל בחורה, מרשימה ככל שתהיה וחולפת לה, כבר לא עושה לך את זה.
לא מזמן, היתה לי תחושה שיש שינוי, לשם שינוי, זו היתה תחושה של שיא משמעותי, ריגוש, התרוממות רוח, אבל הוא נשבר (ואיננו).

מעכשיו הכל זה ישיבות, דיילות, לחיצות ידים, מצגות, לחזור הביתה, לתת חיבוק לילדים, להביא את הבושם לאישה, לאכול סרטים שאין כאן מה לפרט, פיפי, ולישון.

הכי טוב לישון