סיפורים מהמקלדת

I knew a girl, extraordinary
Suggested something, unsanitary
As I asked her for a moment
To consider her kind offer
She blew a kiss and said to me...
I know you know
You want it so
I want it too, so see it through
'Cuz when I do what I'm gonna do to you
Make sure you remember my name

You know it's true
I want it too
I know you know, so make it so
'Cuz when I do what I'm gonna do to you
You'll never ever, ever...

Intoxicated, by your aggression
I offer you my one possession
You can fuck my body, baby
But pleeze, don't fuck my mind

Get you high, girl, come with me
Take a ride in search of ecstasy
I wanna roll with ya, I wanna roll
I feel you now, I never knew
You were so sad, i'll make it up to you
'Cuz I feel you now

מילא שאמרת שאת באזור ו"קופצת לקפה".
מילא שגמרת חצי בקבוק גלן ונשארת לשלוש שעות
מילא שהורדת סנדלים כבדרך אגב כאילו אני לא מכיר את הטריק י"א הזה ("נכון מדהימות")
מילא שרגלי הפדיקור שלך התעופפו אול אובר ("נכון שמדהים")
מילא שאת עושה את זה דווקא כשאת במחזור.

אבל לטעון ש"הרוצחים" זה הסיפור הקצר הטוב ביותר שנכתב אי פעם?
החוג לספרות כללית באוניברסיטת ת"א אכן השריש את התופעה הזאת,
אבל הוא היה מלא באותן תוהות והרוסות שהיו מביטות דרך החלון עד שסיימו
את התיכון, והגיעו לאוניברסיטה מצוידות במרקרים בשלושה צבעים זרחניים,
לפ-טופ של אבא ו4*4. הם יצאו משם כשהם עדיין אותה גירסא של מאוננות-עם-הזרם-של-הטוש ,
אבל עכשיו זה בא עם ציטוטים של גתה ותוכניות לברלין בקיץ ("עיר מדהימה")
אז בבקשה ממך, אנא תקראי את "Pretty mouth and green my eyes"
של סאלינג'ר. ואל תבואי אלי במחזור.

כל הפיות בוודאי במחזור
הבתולות כך אומרים כבר קיבלו מאחור
המלכה השמנה שוב דוהרת על אור
מה שאבד לא ישוב ויחזור


ודווקא מולי ומול שאר העיניים
אחרונת הנסיכות יורדת על שתיים

מישל.
גבר נמוך ואתלטי, בעל חוש מולד לדו-משמעות מבע סרקסטי ופוזה מילולית של איש העולם הגדול.
אבל בעיקר, חיבה עמוקה להביט ישר בעיניים ולחייך חיוך זוועתי.
למרות הגיל שלו, בלורית שיער לא-לגמרי-לא-ג'יימס-דינית עוד התנוססה בפחם לוהט על ראשו.
היה כניראה איש של נשים כשהיה צעיר, והחליט ככל הניראה להמשיך עם זה גם עם הגיעו לגיל 60.
מלבד זה, הוא גם היה המורה של לצרפתית.
חוברת צהובה בהפקה זולה שימשה את האינקוויזיציה ללימודי הדקדוק הצרפתית.
בעברית כידוע יש שלושה זמנים, ומבחינה טבעית אין שום צורך ביותר.
יש את מה שקרה, את מה שקורה, ואת מה שיקרה.
בצרפתית יש שמונה. ארבעה מהם טבעיים ועוד ארבעה, ככה סתם כדי למרוח על הבריוש.
לא פלא אפוא, שאני והחוברת הצהובה לא היינו חברים. ומתוך כך, גם אני ומישל לא התידדנו.
והנה נכנס לו מישל לכיתה, לשעה ראשונה מתוך השעתיים צרפתית.
בשיטה שנועדה להטיל מורא ואימה, אחד אחד, לפי סדר ,מקריא את הפתרון
שלו לשיעורי הבית בדקדוק צרפתית.
רוב הפעמים הייתי מחשב מתי יגיע תורי וכך גם הייתי יודע איזה תרגיל
אני צריך לפתור בו במקום. הסאדיסט הקטן עלה על זה. ולכן פיתחתי שיטה
חדשה. הייתי פשוט יוצא החוצה.
עד שיום אחד: "לאן את רושב שאתה הולר"?
"או שאתה רוזר לבד, או אולי שאני מרזיר אותך, אה Mon cher?"
העניינים התסבכו בהחלט.
יום שני בערב. ניסיתי לפתור התרגילים בחוברת הצהובה, אבל רעד בלתי מוסבר
משך אותי דווקא למסך הטלויזיה. בירדן היה כרגיל כלום, בערוץ אחד מערבון.
בין תרגיל להצצה, בין הצצה לתרגיל, תפסה אותי שורה הירואית לגמרי מתוך המערבון. שני אקדוחנים, מצח למצח. ואז:
why don't ya put your face back to where they were"
"
יום שלישי רבותי, והנה נכנס לו מישל שלנו לכיתה וחוברת צהובה בידו.
האסון מתגלגל לו במהירות לכיווני, דרך שירי השמנה, שי הממושקף וכהנה וכהנה יצורי מעבדה,
ואז הרעם. "כן, בבקשה, יפה, אני רואה שאתה פה. תרררגיל 15".
"לא רוצה".
"לא רוצה, אולי, אבל אנרנו מרכים לך, יש לנו (הצצה בשעון) שעתיים לפרות"
ראש למטה, ידיים מזיעות.
"אולי אם אני אבוא אלירה, יהיה לך יותר קל, לא"
נשימת הכיתה נעצרה, לא ראיתי הרבה, הכל הסתחרר,
רק שמעתי את דפיקות נעלי הסירה של האקדוחן הצרפתי מתקרבות אלי, שורה אחת לפני הסוף.
ראיתי רק את הידיים שלו נשענות על הירוק הירוק, ורק הבל פיו הקרוב קרוב נשף באוזני.
"אז תגיד לי, אתה רררוצה לקרוא את התרררגיל, כ ל הכיתה מרכה לרה"
הרמתי את הראש, עין בעין, קצה אף אל קצה אף, כל כך קרוב הוא עמד אלי.
"למה שלא תיקח את הפרצוף שלך חזרה לאיפה שהוא היה קודם?"
עינו מיצמצה. אפו ניצנץ מזיעה, ציפיתי לסטירה. הוא המשיך להביט בי לרגע, הסתובב וחזר לשולחן שלו.
זו הייתה הפעם האחרונה שפתרתי תרגיל בחוברת הצהובה.
אי אילו שנים לאחר מכן, קראתי את "הרחבת תחום המאבק" של מישל וולבק,
מתחילתו ועד סופו.
בצרפתית כמובן.

הניק פה, הוא לצורכי כתיבה בלבד.


וזין גם על זה.

יקירתי.

פרצת לי למחשב בעבודה.
"נפש טובה" לחשה לי.....

וזה דווקא מצחיק.
כי מה שפעם היית מקבלת חינם,
את היום צריכה לגנוב.

אני מודה רק בדבר אחד.
מידי פעם, בדרך להורים, אני עובר בכביש מתחת לבית שלך,
ב120 קמ"ש על האופנוע.
האירוניה של מעשים כאלה מתגלה רק בדיעבד. את
אולי עברת בכלל דירה
ואני בכלל לא יודע.

ככה זה ששני אנשים מתכתבים עם עצמם.

השבוע יש לך יומהולדת.
אז שיהיה מזל טוב.

השנה היא 1993. ואני תיכוניסט.
יש לי שלושה חברים.
מושיק, עולה חדש ועשיר מאמריקה.
רון, בן למורה גיטרה לא מוצלח ולאמא בנקאית מרשעת.
ויתוש, איש מאד ארוך שמדבר מאד מעט, וגם אז יוצא לו קול צפצפני וגבוה.
זה מה יש, ועם זה ננצח.


אבל לא זה העניין.

העניין הוא שבקיץ 93 יוצא ללהקה ששמה soul asylum סינגל ששמו night train
שדופק לי את הראש. אני ורון שומעים אותו בהיי-פיי המשוכללת של מושיק ואני מחליט שעכשיו, ממש עכשיו, אנחנו לוקחים קו 25 לדיזינגוף סנטר והולכים לקנות את האלבום בטאואר רקורדס.

יתוש מצטרף אלינו, ותוך כדי הנסיעה באוטובוס מתגלה בעיה.
אבל לפני זה אני אספר לכם קצת על רון.
אני והוא הכרנו עוד מהיסודי. מכירים זו מילה קצת גדולה, כי מה שהייתי עושה לו בדרך כלל,
זה לצבוט אותו בתחת חזק מאד, היינו קוראים לזה "פיזה" , ואז לברוח. רון המסכן היה רודף אחרי, חצי כועס חצי בוכה.

והייתי מהיר ביסודי. הייתי ראשון בבצפר ב60 מטר, 100, 400, 1000 ,לגובה, לרוחק.
הייתי ילד רזה ואתלטי שנעלם באופק כמו ציקלון.
רון היה רודף אחרי, ואז נופל על הכורכר, והיה יורד לו דם והוא היה בוכה , ואז אבא שלו היה בא לקחת את הילד המובס הביתה. וכל הביה"ס מסתכל ונשפך מצחוק.
ואני ראש המקהלה הזאת וככה זה נמשך כל היסודי.

נחזור לאוטובוס ול5 שנים אחרי.

תוך כדי נסיעה מסתבר שגם רון רוצה לקנות את soul asaylum, מה שמיד מכניס אותנו לריב.
את הדיסק אני רוצה ואין שום סיבה שדווקא רון יקפוץ ויגנוב לי את התגלית הפרטית שלי ויתהדר בה במקומי.
אבל רונצ'וק גילה עיקשות מעצבנת כשהגענו לטאואר.
וככה עמדנו ארבעתנו, מול המדף של האות S.
ואז רון , טיפוס פשרן מטבעו, הציע ששנינו ניקנה את הדיסק.
יכולתי לדמיין איך אני תופס את ראשו העגלגל
להדהים ודופק אותו בריצפה. רציתי להזהיר אותו שאם הוא מוציא עוד מילה.......
לא ידעתי מה מרגיז אותי יותר, זה שלשנינו יהיה את אותו דיסק, או זה שהוא, רון, בכלל קיים .

ואז בא יתוש. המטר תשעים הזה, עם הקול העדין והגבוה, עם הכריזמה של הבלטה, מושיט לי דיסק ממדף אחר ואומר לי: " אה....זה דיסק מעולה, אה....כדאי לך".

את מבט הבוז שהוא קיבל, אני לא יודע אם הוא שכח עד היום . אבל לא ראיתי את עצמי מוותר, במיוחד לאור הניסיון השקוף הזה שלו, למנוע ריב חברים.

אבל חברים, ויתרתי.
ויתרתי כי לא יעלה על הדעת שלי ולרון יהיה אותו דיסק.

לקחתי את הדיסק שיתוש הביא לי, הסתכלתי מקדימה, הסתכלתי מאחורה ,על העטיפה היו שתי ילדות בנות 5 מחופשות לפרפרים . זה לא ניראה לי כמו שום דבר.

אבל קניתי.

ל -soul asaylum לקח עשר שנים כדי שמישהו ישמע עליהם . ואחרי הלהיט היחידי שלהם, אף אחד כבר לא רצה לשמוע.

אני חזרתי הביתה אז, בקיץ '93, עם שקית צהובה של טאואר ובתוכה אלבום שאני לא מכיר.

זה היה Siamese dream של Smashing pumpkins

(עדכון: נכתב עוד בזמנו על "גשמי קיץ", רלוונטי גם ל"ענבי זעם", "חומת מגן", "עופרת יצוקה", והמבצע הבא)

יקירתי,

אני רוצה לדבר איתך, לוכסן לשוחח, לוכסן לדהור מעליך בפראות,
וזאת בהתאם לזכותי, לוכסן חובתי,
ומתוקף תחושת צידקת הדרך ואמונה בוטחת,
שגם אם לא נחזיר את הבנים,
אזיין אותך בתחת ואגמור לך על הפנים.

אחרי כמה ג'ין וטוניק, נתקפתי בחתונה שלה במצב רוח משועשע.
העמידה המחויכת, המומחיות של לשלוף במהירות סושי ממגש של מלצר עובר, שרית חדד,
הכניס בי לפתע איזה מימד של .....
רציתי לבוא לחתן, עם הכוס ביד, להישען עליו כדרך מכרים ותיקים ,ולומר לו:
"אני כל כך שמח בשבילך, אתה בטוח כבר יודע , אבל בכל זאת,
היא באמת בחורה מדהימה. יפה, חכמה, אנושית מאד, וחשוב לא פחות,
במיוחד באישה שהתחייבת לאהוב עד יום מותך , היא פצצה במיטה.
ואין לזלזל בזה, מחמדי. אין לזלזל כלל.