סיפורים מהמקלדת

אני יושב במה שניראה כתצוגת אופנה.
חדר לבן, שולחנות עם מפות.
דוגמניות יושבות מולי על ספסל, עסוקות בעצמן. יש להן מבט משתומם
כתוצאה מעייפות .
ניגש אלי שף צרפתי. בקערה ענקית של כמו של פונצ', הוא מראה לי מין מרק לבן.
אני נוגע במרק ויש לו מירקם גרגרי.
הוא אומר לי שזה לניקוי הידיים.
מגיש לי את הנוזל בצדפת ים גדולה.


מה אתה אומר על זה דוקטור?
כן , כן, אני יודע, "לנקות את הידיים".
אתה רוצה לשאול במה אני מרגיש אשם...... נו בסדר. אתה הרי מתפרנס מאשמה.
למה דווקא שף צרפתי לא מעניין אותך?
גם אני חושב ששפים הם תמיד צרפתיים.
אבל בגלל שזו מילה בצרפתית.
אז מה אתה אומר על החלום הזה?
אני חושב שפשוט רציתי לזיין את אחת הדוגמניות, אבל השף הפריע
עם הפונצ' גרגרים שלו.
אמא?
מה אמא?, דוגמניות אני אומר לך.
אמא אף פעם לא הכינה פונצ' גרגרים לבן. ואין מנה כזאת במטבח הצרפתי.
לא, לא, אתה טועה בגדול....
ההסבר שלי לחלום הזה, זה שאני הולך לתת לדוגמניות האלה בראש, אחת אחת, כשתיגמר
התצוגת אופנה המשעממת הזאת. אבל אתה לא תבוא אל דוגמנית עם ידיים מלוכלכות נכון?
אז בשביל זה יש את הקרם גרגרים הזה, נו המרק הלבן בקערת פונצ'.
למה אתה חושב שזה אומר משהו שכולם נשים בחלום חוץ מהשף?
תשמע, כדאי שתכיר אותי טוב יותר. יכולתי לשים בחלום שפית, מה איכפת לי, זה החלום שלי .
אבל אני מקצועי בנאדם.
שף זה שף, ודוגמנית זו דוגמנית. ומרק גרגרים לבן זו מנה מאד מסובכת להכין,
רגע אחד לא שמת לב, וזה גולש.

יש אקסית מיתולוגית.
ויש אהבה מיתולוגית.

עם הראשונה אפשר לשכב, אפשר להיות מוזמן לחתונה שלה, או לא לדעת בכלל איפה היא עכשיו.


מה עושים עם השנייה, אין לי מושג.

את דנה אהבתי.


מה אהבתי אצלה.

את זה:

זה היה, אני חושב ,אחרי שדיברנו פעם או פעמיים.
יום שישי, ישבתי אחרי ארוחה אצל ההורים בת"א.
צלצלתי אליה, רציתי להציע לה להיפגש.
היא הייתה בב"ש, אצל חברה בקיבוץ חצרים.

איזו דרךהיא באמת ארוכה לגבר שרוצה אישה?
אני לא יודע, אבל זה בטח רחוק יותר מבאר שבע.

ישבנו על כיסאות בחצר בין הבתים של הקיבוץ הדרומי הזה. דנה ישנה בחדר שאירגנה לה חברה שלה, תפסה את מקומו של חייל שנשאר שבת. והנה אני , והנה היא, ונסעתי עד כאן. ודיברנו, ומצאנו חן אחד בעיניי השני, ויש את כל הלילה ויש את המיטה ויש כבר משהו בעיניים.
באיזשהו שלב הרגשתי שהיא נבוכה מאד ,בוא נאמר...הבנתי שהיא רוצה, הרגשתי שהיא רוצה. אבל היה שם איזה משהו שלא יכולתי לשים עליו את האצבע, מין עננה של ייאוש שריחפה מעליה גם כשהיה ברור שיש פה משהו שכניראה הולך ללוות אותנו לא מעט זמן. מה לא מעט זמן? הייתה שם קשת ענקית של תיקווה.
אבל גם ענן שלא שייך.
הייתה לי תחושה לגבי הדבר שמטריד אותה.

ואם אני יכול לנסות להעיז ולומר מה אהבתי אצלה, זה האיפוק הסגפני, והחוזק המנטאלי המחריד שעומד מאחורי האישה הזאת, למרות הכל .
זה גבירותי ורבותי , קטע בשיחה ביננו,בחצר בין שני בתים בקיבוץ חצרים.
לפני שלוש שנים.


- "עם כמה גברים שכבת?, לא יותר מידי אני מנחש".

- "עם כמה אתה חושב"?

- "שלושה....."

- "פחות"

-"שניים?"

-"פחות"

- "שכבת רק עם אחד?"


- "פחות"

היא לא מחפשת "כרגע".
זה מצב זמני?
כרגע, זה רמז להבטחה עתידית?
זה סוג של אשראי?
"אין לי כרגע" - זה אומר שמחר יהיה?
ו
ואתה, מה איתך.
למי אתה כותב?
ואם היא בכלל, איך לומר, לא לטעמך,
כלומר, בסופו של דבר, אולי היא ........., האשה הזאת שאתה כותב אליה.
אבל היא אישה בכל זאת, אה. גם כרגע
כלומר מבחינתך העולם בוער.
העולם בוער, רגע, רגע.

"אז אני שומרת על הדירה של הבן של אודי רקאנטי בסי-אנד-סאן, בא לך לקפוץ?".

עירית חיה בסרט. בסרט אמיתי, שבו יש שלושה תפקידים, בעל, אישתו, ועוד אישה,
שהיא עירית.
עירית חיה בתוך משרדים של חברות היי טק, בתוך מכוניות ב.מ.וו.
עירית מקבלת 3 פעמים בשנה הצעה לחופשת זיונים בחו"ל.
עירית אוכלת תמיד בחוץ, אף פעם לא על חשבונה.
עירית מוצצת, כן, זה חלק מהתפקיד.
עירית מוצצת ומתעניינת במניות.

לעירית יש חור בלב בגודל יציאה של כדור 5.56 , ולשם נכנסים כרטיסי אשראי, ויברטורים, לאנצ' בצהריים, מושבי עור ,אלכוהול, קוקאין.

עירית תמיד במשא ומתן שההוא יעזוב את אישתו.

עירית כוסית. גבוהה. עירית היא מה שבלזאק כינה : זנזונת פאר.
לעירית חזה גדול. ורגליים ארוכות. ו.... לפ טופ.

עירית תמיד באה אליך מהעתיד, מהכלכלה הבאה. עם הדבר הבא.
אתה תמיד מאחורי עירית, מפגר מעירית, כי עירית תמיד צעד אחד בתוך הריק.

פגישה ראשונה.

חזרתי בדיוק מטיול אופנועים. בצפון.
חיכה לי ס.מ.ס - "אני צריכה מקלט עד מחר בבוקר, אפשר לישון אצלך?".

כשהגיעה דיברה, ודיברה, וכל כך עייפה אותי עד שכבר חשבתי להציע לה, בלי להסגיר דבר, כמחווה מובנת מאליה, את המיטה בחדר השני.
ואז עירית עשתה מה שמבחינתה נחשב סוג של MOVE מוכר. היא הורידה את החולצה ולבשה אחרת. מול העיניים שלי. ואז התיישבה מול המחשב, "לבדוק קצת דואר".



עירית נכנסה לאיזו מלכודת, היא רצתה להיכנס למיטה, אבל רצתה שזה ייחשב בפרוטוקול כאילו אני יזמתי את זה. אולי היא יודעת למה.

וככה היא יושבת מול המחשב, ומתקתקת ומתקתקת ורק שנינו בחדר, ורק שנינו בבית. ובחוץ לילה.

יש מיקרים שאתה מרגיש כמו במערבון. ולאיזה אישה אתה מוכן להפסיד? רק לזו שאתה אוהב. עירית לא הייתה אהבה.

יש את הרגעים האלה, שבדיוק כשאתה אומר לעצמך שאולי עדיף לשתוק, בדיוק ברגע הזה, אתה פתאום מתחיל לדבר בקלילות מפתיעה.



-"עירית"?

-"מה"?

-".....אם את משחקת איתי ב-you ain't gonna fuck me , אפשר לגמור את זה עכשיו כי אני מעדיף ללכת לישון."

זה היה כדור מדוד הישר לכושאלהאמאשלה.

"אתה מרגיש זנוח? אני תיכף באה אליך....."

לא שזה לא היה קר. זה היה קר. אבל זאת גם הייתה המציצה הקרה, המכנית, הכי טובה בחיים שלי.

נ.ב

לא אהבתי אותה, לא חשבתי שאני אוכל לאהוב אותה.
למה רצתה לשכב באותו לילה?
אני לא יודע.
גם עירית לא.

או שנתייחס לדברים כמו שהם נאמרים :"אני צריכה מקלט עד מחר בבוקר".




ובפעם הבאה אולי על היידי. האשה הראשונה בחיי,
והיא בת שש וחצי.
ושבדית.

הפעם הראשונה שראיתי אותה....
ג'ינג'ית. היא לא הייתה כוסית, היא הייתה פשוט יפיפיה.
ההליכה שלה, כמו ילדה יפנית עם רגליים דפוקות. צעדים קטנטנים, גוררת רגליים.
אותם דברים שאתה תופס באופן ראשוני, הם לא בהכרח מטעים. אבל הם טובעים בשיח הראשוני, המבולבל.
לא, אבל עוד לא דיברנו.
אני זוכר שראיתי אותה ואמרתי לעצמי שאותה אשאיר לאחרים.
למה?
בגלל שאז עוד לא אמרה כלום, לא דיברה. מה יכולתי לדעת עליה?
כן, יפיפיה.
אבל, אני זוכר שהייתי אומר בתקופה ההיא לחברים, ביחס לנשים יפות:
כן, אבל מה עוד זה עושה.

מה עוד זה עושה, חוץ מלהיות יפה.

מה היה מצבי אז?

אצלנו בעבודה, בדומה לצבא, היו מגיעים כל כמה זמן קורסים חדשים.
המידע המודיעיני היה מצויין. כל קורס חדש הייתה עוברת השמועה מהר מאד.
מי ? כמה? חזה, תחת.
ואז היה מתחיל מין בוקינג כזה. היו עטים על היפיפיות מכל עבר. היה לך בערך שבוע לעשות משהו, אחרת העניין כבר היה אבוד, והייתה מקבל "מידע" שמישהו כבר הקדים אותך.

דנה לא הייתה חלק מהבוקינג הזה.
והסיבה שלי, הייתה כניראה גם הסיבה של אחרים.
היא לא דיברה הרבה. אי אפשר היה לפתוח איתה בשיחה פשוטה.
היה תמיד ניראה שהיא באמצע משחק שח עם עצמה.
במילים אחרות, זו לא בחורה שאתה בא אליה ואומר : אז איך? את אוהבת את המקום הזה?

אז דנה נישארה לבד.

ומי היו הציידים הטיבעיים שלה?

מעטים, דווקא חדי העין. כי מה שהיה הולך שם היה התחת-ציצים-ראשון לציון המקובל.
אבל לא טעיתי.
מי שהתחיל איתה ראשון היה מבין הציידים הטיבעיים:
פרוקופסקי.
ילד יפה, חרב, נואש, שראה בה מן הסתם את מה שאני ראיתי, מלאכית שמיימית,
אסתר לפני המלוכה, הצלה, במילים פשוטות, אהבה.

פרוקופסקי הסתבך במשך חייו לא מעט בגלל אותה תאווה ל"נשים קטנות", בין אם אלו בנות 16, ובין אם אלה אותן פיות קטנות-גדולות. פרוקופסקי לא חיפש אישה
להיות איתה, לא חיפש מישהי מתאימה, , פרוקו חיפש את האהבה.
ואותה הוא תמיד מצא בעיניים, בעיניים ממש, של הקטנטנות-חמודות-מלאכיות האלה.

אבל היה שם עוד אחד.

עם שם כזה, שחושף את התקוות הגדולות שתלו בו ההורים, יועד היה סוג של אריסטוקרט.
איזה אריסטוקרט?
דמו לעצמכם את את נרקיס מביט על עצמו.

לא, הוא לא היה יפה . אוי ואבוי כמה שלא. אבל הוא עדיין היה נרקיס.

ולא היה לו סיכוי.

פעם הוא יצא עם איזושהי דוגמנית. לא מפורסמת מאד, אבל עשתה הרבה קטלוגים
גדולים לחברות מאד לא קטנות.
והוא, יש לו סגנון מיוחד.

יועד, הכין סלסלה (כן, ממש סלסלה) עם מפה משובצת (כן, משובצת ממש), עם לחם וגבינות ויין, ולקח אותה לאיזה בהרי ירושלים.

אחרי זה, אני יושב איתה, בבית קפה .היא מספרת לי שהוא הזמין אותה
לנהר או לנחל, והיה ממש נחמד רק שהיא לא התכוונה....

יודע , יועד. אני מצטער.

אז דנה נישארה לבד.

פרק ב', בהמשך.