סיפורים מהמקלדת

בפעם הראשונה שפגשתי אותו הוא עבר על פני האופנוע, פתאום הסתובב, צעד שני צעדים ונעצר. לא נגע,
רק הסתכל מכל הכיוונים, מהופנט. מקרוב, מרחוק.
"רוצה סיבוב"?
"אין לי רישיון בכלל, ואין לי כסף"
"יום אחד יהיה לך"
"החיים קשים".

אחרי איזה שבוע הוא עבר שוב. הפעם עם אופניים.
"דימה, מה נשמע"?
"קוראים לי רומן"
"אוקיי רומן. אז מה קורה?
"בסדר. אתה כל פעם בא עם אופנוע אחר"
"כן, אני כותב עליהם למגזין, בגלל זה אתה רואה אחד אחר בכל פעם. אתה רוצה לשבת עליו,
להרגיש איך זה"?
"אפשר?"
"מוג'נה רס טולקה רוג'נה"
"מה?
"נו...אפשר אבל בזהירות...."
"מוג'נה אסטה ווג'נה!"
"מוג'נה אסטה רוג'נה"
"מוג'נה אסטה ו ו ג ' נ ה"
", מוג'נה אסטה ווג'נה, תפסתי".
אני מראה לו איך לעלות. הוא שולח ידיים לכידון, בקושי מגיע. הבטן שלו על המיכל. ניראה כמו סופרמן קטן.
"איך אתה מגיע לזה בכלל?
"אני קצת יותר ארוך ממך...."
הוא שואל שאלות ואני מסביר לו. זו הידית של הברקס, וזו הרגלית ברקס. וזו הרגלית של הקלאצ'.
"זה לא כמו באופניים שלי".
"לא, זה קצת אחרת. עוד שלוש שנים תוכל להוציא רישיון"
"כן? עוד שלוש שנים?"
"כן . תחסוך קצת כסף, ועוד שלוש שנים תוכל להוציא רישיון וגם לך יהיה אחד כזה".
"יש לי קצת כסף. וואו, עוד שלוש שנים"