לפני 18 שנים. 15 במאי 2006 בשעה 21:22
לפעמים, כשאני סובל ממחסור חריף בחלבונים, ולא מצליח להירגע, אני מתקין לי מנגל ופחמים, וצולה לי כבשים.
אחד-אחד עולה העדר אל המנגל ויורד ממנו אל פי: כבש ראשון וכבש שני, עוד שיפוד ועוד צלעות; כבש שלישי ורביעי, פעם עם מרינדה ופעם בלי; כבש חמישי ושישי, פעם מדיום ופעם וול-דאן.
אך כשמגיע הכבש הששה-עשר, אני יודע שהוא יעצור, וייתקע לי בגרון, ואני מבין שאין לו עניין להמשיך, לא לבלוע ולא להקיא. ואני לוחש לו, כבש, נו תרד כבר, יש פה עוד עדר שלום לאכול. אבל הכבש לא זז.
והכבש הששה-עשר, הוא בדרך כלל הכבש שאתו אני נחנק.
