צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

תחושה מתוקה של חוסר אונים

מחשבות, רעיונות, התלבטויות, זיכרונות, תשוקות וחוויות - לא בהכרח בסדר הזה.
לפני שנתיים. 30 באוקטובר 2021 בשעה 17:54

אנחנו יושבים בבית-קפה. על השולחן לידה הנייד, ולידו האירפודס החדשים שלה. אני קניתי לה אותם והיא שמחה בהם. היא יושבת באוטובוס בבוקר בדרך לעבודה, מכניסה אותם לאוזניים ומקשיבה לפודקאסטים על איכות הסביבה או להרכבים של פאנק תימני. ווטאבר.

כשאנחנו מסיימים לאכול את ארוחת הבוקר נכנס זוג ומתיישב בשולחן שלידינו. הבחור מזהה אותה ופונה אליה: מסתבר שעבדו פעם ביחד. הם מחליפים כמה מילים, ואחר-כך הזוג לוקח את התפריט כדי להזמין, ואילו היא הולכת לשירותים וחוזרת אחרי כמה דקות. אני מסמן למלצרית שתביא את הקפה, ובינתיים מוציא הנייד שלי מהכיס, נכנס לווטסאפ ושולח קובץ. הנייד שלה מצפצף.

"מה זה", היא שואלת.

"תפתחי", אני אומר לה.

"זה קובץ קול", היא אומרת.

"כן".

היא מצמידה את שפתיה בתנועה הזאת שהיא עושה כשהיא סקרנית, מכניסה את האירפודס לאוזניים, ומפעילה את הקובץ. לוקח לה כמה שניות להבין במה מדובר.

"אוקי", היא אומרת, ועוצרת את הקובץ. "מה"?

"אמרתי לך לפני שאני מקליט אותנו. זוכרת?".

זאת הקלטה של הסשן של שבת. סשן של שעה או משהו כזה. הוא התחיל בחיבוקים ונשיקות עדינות אבל בהדרגה עבר למחוזות אחרים. היה צחוק והיה כאב והיה כעס, היו אביזרי ריתוק והיו אביזרי הכאבה, היו הרבה גניחות והרבה צווחות, ולקראת הסוף היו גם דמעות, דמעות של ממש, נדמה לי שאפילו קצת טפטוף מן האף, ובין לבין כמה התפוצצויות קטנות וגדולות.

"אוקי", היא אומרת. "מה עכשיו".

"תפעילי את זה".

"להקשיב לזה? כאן? עכשיו?"

אני מהנהן.

היא מסתכלת על הצג.

"זה יותר משעה".

אני שוב מהנהן. "ומאחר שכבר היית בשירותים אסור לך להיכנס לשם".

היא קצת מתכחשת לכך, אבל אני יודע עד כמה זה מחרמן אותה: לשמוע את עצמה, לשמוע אותנו, ואני מניח שאם היא תקשיב להקלטה הזאת מספיק זמן, ובהעדר אפשרות אחרת לפורקן, היא תרצה להיכנס לשירותים ולגעת בעצמה. אין לי כמובן בעיה עם זה שהיא נוגעת בעצמה, אבל כשהיא לבדה אני לא יכול לוודא שהיא לא גומרת, ולכן אני חייב לאסור עליה להיכנס לשם.

היא מתחילה להקשיב, ואני מתבונן בה. אחרי בערך רבע שעה של האזנה אפשר לראות את האפקט: סומק שוטף את הפנים, השפתיים נסגרות ונפתחות לחליפין. הנשימה קצת אחרת.

אני מוציא מהתיק את החדש של איאן מקיואן, שקנינו בסטימצקי בדרך לכאן. בכל זאת יש לפנינו עוד יותר משעה וגם אני צריך איכשהו להעביר את הזמן. אבל האמת היא שקשה לי להתרכז כשאני צופה בה. היא מתחרמנת יותר ויותר, ואילו יכלה הייתה מכניסה עכשיו יד לתוך התחתונים, אבל היא בשולחן מרכזי בבית-קפה באבן-גבירול בשישי בבוקר וזה קצת קשה. אצבעותיה משוטטות לכן באקראי אל שקית סוכר חום שמונחת על השולחן והיא משחקת בה, ממוללת אותה, מועכת אותה, מתעללת בשקית כמו שאני מתעלל בדרך-כלל בגוף שלה.

כל ההתרחשות השקטה הזאת לא נעלמת לגמרי מעיני הזוג שלידינו, אני שם לב. שניהם מגניבים מדי פעם מבטים מתעניינים מהצד, ואחר-כך מחליפים בשקט כמה מילים.

אני מביט בה בעניין, וככל שאני צופה בה מתחרמנת גם אני מתחיל להתחרמן בעצמי. מה העניין כאן, אני אומר לעצמי. ממציא משחקים שבסוף גם אני סובל מהם. איזה שולט מפגר.

לפני שנתיים. 23 באוקטובר 2021 בשעה 13:42

אנחנו במיטה, מחובקים ביחד. צמודים-צמודים, קרובים-קרובים. היא שוכבת על גבה ואני נצמד אליה. הקרבה היא לא לגמרי סימטרית שכן היא קשורה באזיקים למיטה ואילו אני חופשי כציפור דרור. ומאחר שכך אני מנצל את החופש שלי על-מנת ללטף אותה בעדינות, ולפעמים פחות בעדינות, באזורים בגוף שגורמים לפה שלה להשמיע קולות מוזרים ולגוף שלה להתפתל על גבי המיטה, ככל שהאזיקים מאפשרים.

זה נמשך ונמשך, ליטופים ודיבורים ועוד ליטופים. אני מקפיד לעצור כל פעם בדיוק ברגע הנכון כדי לא לאפשר לה לגמור, ונהנה לשמוע את אנחת התסכול. אחרי בערך חצי שעה היא אומרת פתאום שהיא לא יכולה כבר. רגע אחרי שהיא מוציאה את המילים מהפה היא מתחרטת עליהן, אבל זה כבר מאוחר מדי, כי אני קם מייד ושולף את הקיין.

"אמרנו בלי תחנונים, נכון?"

"אבל אני לא יכולה יותר", היא אומרת.

"והנה את שוב מתחננת, רגע אחרי שהזכרתי לך שאסור. זה פשוט לא ייאמן", אני אומר, ונותן לקיין לומר את דברו, ואחרי כמה דקות היא עם כמה סימנים נאים על הירכיים. אני מפסיק, חוזר לשכב לצדה, בודק אם צריך טישו לנגב את העיניים אבל המצב לא קשה עד כדי כך.

"את מבינה למה אני אוסר עלייך להתחנן, נכון?", אני שואל אותה כשאני חוזר ללטף אותה והיא מנסה להירגע.

"לא", היא אומרת.

"קודם כל", אני מסביר, "זה נחמד כי האיסור לבטא את התחושות שלך מוסיף עוד נדבך של סבל עבורך, וזה כיף. אבל זה לא העניין העיקרי. העניין העיקרי הוא שזה פשוט לא הגיוני להתחנן, ואני לא רוצה שתעשי דברים שאין בהם הגיון. הרי אני יודע שאת סובלת, שאת רוצה שאני אתן לך לגמור. אני לא עושה לך את זה במקרה, וזה לא שאני לא מודע לסבל שלך. אני עושה את זה כי אני יודע שאת סובלת, ואני נהנה מזה. ואני אפסיק כשאני אחליט שבא לי להפסיק. התחנונים שלך פשוט לא מוסיפים לי שום פיסת מידע שאין לי עדיין".  

עכשיו נראה לי שהיא באמת בוכה. "אבל יש שלב שבאמת אני לא יכולה".

"אני יודע שאת לא יכולה. זה מה שעושה את זה כל-כך כיף", אני מסביר. "מוזר לי שאת עוד לא מבינה את זה עדיין. אבל את תביני". אני מסלק מפניה קווצת שערות סוררת שמסתירה את עיניה היפות ומנשק אותה במצח, ובזה חותם את הדיון.

לפני 3 שנים. 18 בספטמבר 2020 בשעה 19:27

בחנויות לכלי-בישול ואפייה ברחבי תל-אביב מודבקת לצד הקופה תמונה קטנה שלי, עם כיתוב לצדה בזו הלשון: "אין למכור ללקוח זה כל כלי שהוא, שכן מדובר במכור כבד, ואין לו כבר סנטימטר של מקום פנוי במטבח (או בארון המצעים, שם הוא נוהג להחביא את מכונת הלחם)". 

מתחת יש כוכבית קטנה: 

"אם הלקוח יטען שההגבלה כבר אינה בתוקף כיוון שנפטר מחלק מכליו הישנים, יש לענות לו שהוא משקר במצח נחושה". 

מתחת שתי כוכביות: 

"אם הלקוח יבקש להתקשר להנהלה כדי להוכיח את טענתו בדבר ביטול ההגבלה, קרוב לוודאי שהצליח לחדור לרשת התקשורת שלכם, ולגרום לכך ששיחת הטלפון תמותג לא להנהלה שלכם אלא לחנווני השכן אפרים, אותו דאג לשחד מבעוד מועד. אל תתפתו להאמין לו".  

על אף כל האמור לעיל, לפני זמן מה נתקלתי בחנות זו או אחרת בגלגלת מתכת שחשבתי שיכולה להיות שימושית כאלטרנטיבה ידידותית (וזולה) לגלגל כאב, ומאחר ואינה תופסת מקום רב החלטתי לרכוש אותה. ברם, היום, באמצע הכנת עוגת קרם-שניט לחג, החלטתי לבדוק שמא היא מתאימה גם לחיתוך בצק. ואכן, הפלא-ופלא, היא עבדה מעולה, יותר טוב מכל סכין שף. לא ברור לי איך הסתדרתי בלעדיה עד כה. ובכן, דעו לכם, אם יש לכם אביזר כזה, אל תתקבעו על השימוש הבדס"מי שלו. הוא יכול לשמש גם לחיתוך בצק.

(ובעודי כותב שורות אלו, אני תוהה, האם באותו האופן יכולתי להשתמש בגלגל הכאב (כלומר זה האמיתי) לצורך חירור הבצק טרם אפייתו? צריך לבדוק). 

שנה טובה לקוראיי בפרט וליושבי הכלוב בכלל.

 

 

לפני 3 שנים. 14 בספטמבר 2020 בשעה 20:21

אני אכשל במבחן הזה. אני יודעת.

את לא.

אני כן. אני כישלון. אני כישלון דפוק וכלום לא ייצא ממני

את לא

ואני מטומטמת

את לא מטומטמת

אני כן

תחזרי אחריי: אני לא מטומטמת

אבל אני –

תחזרי אחריי

לא רוצה

תגידי אני לא מטומטמת

אני לא מטומטמת

יופי

למרות שאני –

תגידי עוד פעם. אני לא מטומטמת.

אני לא מטומטמת.

תגידי שוב

אני לא מטומטמת.

אני חכמה.

טוב נו

תחזרי אחרי: אני חכמה

אני חכמה. למרות שאני סתומה

אני חכמה! תצעקי את זה!

אני חכמה

זה לא משכנע. יותר חזק

אני חכמה.

אני חזקה

אני חזקה

אני לא מאשימה את עצמי במה שאנשים רעים עשו לי

טוב די עם הבולשיט

תגידי את זה!

אני לא מאשימה את עצמי במה שאנשים רעים עשו לי

עוד פעם ושיישמע משכנע.

אני לא מאשימה את עצמי במה שאנשים רעים עשו לי

אני חזקה ויש לי יכולות ואף אחד לא יכול עליי

אני חושבת שאני לא יכולה יותר

את יכולה. תאמיני בעצמך. תגידי.

אני חזקה –

ויש לי יכולות

ויש לי יכולות –

ואף אחד לא יכול עליי

ואף אחד לא יכול עליי. 

ואני והולכת לממש את הפוטנציאל שלי

אני הולכת לממש – את –

לא לאבד את הריכוז. לממש את הפוטנציאל שלי

לממש את – הפוטנציאל שלי

ואף אחד לא יעצור אותי

ואף אחד לא יעצור אותי – פאק

ואני מלכה

אני מלכה. פאק!

ואני אהיה מאושרת

אני - אהיה – מאושרת 

עוד פעם

אני - אהיה – מאושרת. פאק!

עכשיו תצעקי זה

פאק! אני אהיה מאושרת!

יופי. עכשיו את יכולה לגמור.

 

 

 

 

 

 

 

לפני 3 שנים. 12 בספטמבר 2020 בשעה 13:37

-        תעמדי על ארבע.

-        אווה, למה אתה מרביץ?

-        כי תעמדי כבר על ארבע!

-        אבל בסדר, אתה יודע שאני אוהבת אנאלי, אתה לא צריך להרביץ לי

-        אל תבלבלי את המוח! את לא אוהבת, את שונאת את זה.

-        טוב

-        תעמדי כבר על ארבע, כלבה.

-        בסדר.

-        איזה כלבה את?

-        מה?

-        תגידי לי כבר איזה כלבה את!

-        אה... אני גולדן רטריבר. בלונדינית כזאת. יפה. לא, בעצם קוקר ספנייל. חמודה כזאת, עם האוזניים, כמו של השכנים.

-        תגידי את בסדר? שאלתי איזה כלבה את!

-        אווה! אה, אה, הבנתי. אני כלבה מיוחמת. אווה.

-        איזה כלבה?

-        מיוחמת.

-        תצעקי בקול שהשכנים ישמעו.

-        אני כלבה מיוחמת!

-        מצוין. עכשיו תתחנני שאני אכנס אלייך

-        אבל איך אני אתחנן, סיכמנו שאני שונאת את זה... אווה!

-        את שונאת ובכל זאת תתחנני. קדימה!

-        בבקשה, אני רוצה,

-        יותר חזק

-        בבקשה, אני רוצה

-        יותר חזק

-        בבקשה!

-        אני לא מרגיש את הרעב בקול שלך. אני רוצה להרגיש אותו.

-        אבל אני באמת רעבה. עוד מעט תשע ועוד לא אכלנו.

-        מה אוכל? לא אוכלים עכשיו! עכשיו אני נכנס אלייך, את מבינה? אחר-כך נדבר על אוכל.

-        טוב.

-        יופי.

-        אבל אפשר חטיף אולי? 

-        מה חטיף עכשיו? מה את, ילדה בת ארבע?

-        כן, כן, אני ילדה בת ארבע, אני חמודה ויש לי קוקיות בשער אבל הפרעתי היום בריכוז והגננת אמרה שצריך להעניש אותי.

-        לא, לא. כמה פעמים צריך לעבור על זה? את לא בת ארבע, את בת 16.

-        בת 16?

-        כן. את בת 16 ואת רוקדת בלט מודרני ואת לומדת באוהל שם.

-        אוקי

-        עכשיו את מבינה מי את?

-        כן. אני סיוון, הבת של השכנים.

-        מה פתאום סיוון.

-        ראיתי שאתה מחבב אותה קצת

-        מה פתאום מחבב.

-        לא, זה בסדר, היא באמת כוסית, גם אני הייתי עושה אותה

-        תגידי, את בסדר? את פדופילית? מה היית עושה אותה?

-        זה בסדר, היא כמעט בגיל ההסכמה

-        טוב, נמאס לי. מתחיל הישרדות עכשיו לא?

-        כן.

-        טוב. בואי נזמין משהו לאכול בוולט.

 

לפני 3 שנים. 30 באוגוסט 2020 בשעה 21:36

כבר די הרבה זמן שאני לא פעיל כאן.


עזבתי לפני כמה שנים, את האתר בפרט ואת העולם הזה בכלל – לא כל-כך בטריקת דלת כמו שבגרירת רגליים עצלה לכיוון פתח היציאה – נושא עמי שובל לא קצר של זיכרונות. אנשים, מפגשים, מסיבות, מערכות יחסים, מראות וקולות וריחות. מנה יתרה של ריגושים ומנה לא פחותה ממנה של אכזבות. יהיה מסובך להגדיר ולכמת את צד הפלוס וצד המינוס במאזן; בסופו של דבר החלטתי אז שנכון יהיה לי להתרחק מכאן.


זה היה כאמור די מזמן.


ההחלטה לחזור לא הייתה ספונטנית; היא התבשלה על אש קטנה לאורך השנה האחרונה, וגם זה לא מדויק. אני חושב שהיא תוצאה של תהליכים שאני עובר עם עצמי כבר כמה שנים.


בקיץ שעבר עשייתי טיול של שבועיים במזרח-אירופה. היסטוריה מרתקת, אמנות, אוכל משובח – אתם יודעים. אירופה. כמו תמיד, טיילתי לבד. הטיול העצמאי נטע בי תחושה משכרת של חופש מעורבת בצריבה קלה של בדידות, וגם הותיר לי הרבה זמן להתבוננות פנימית. משהו דגדג בי, ואני ידעתי להגיד שהמשהו הזה קשור בליבידו שלי, שאני כבר יותר מדי זמן לא נותן לו את הכבוד שמגיע לו.


חשבתי גם על הטקסטים שאני מנסה לכתוב ועל המוזיקה שאני מנסה לנגן, ונזכרתי בדברים ששמעתי פעם ממישהי בסרטון ניו-אייג'י כזה או אחר ביוטיוב. הליבידו, היא אמרה, קשור קשר הדוק ליצירה. אם משהו שם חסום, גם העורקים היצירתיים ייסתמו.


באחד הימים ביקרתי שם במוזיאון לעינויים. אתם בטח מכירים את הקונספט, יש לא מעט כאלה ברחבי אירופה, וכשהם נקרים על דרכי אני מקפיד שלא לפספס אותם. התבוננתי בעניין רב במוצגים, וגם במבקרים שסביבי, שסקרו את מכשירי העינויים בהבעה של סלידה, אימה וזעזוע. גם אני עצמי הזדעזעתי. אבל כמו תמיד, לא רק. כי במקביל לתחושות הזעזוע חלפו במוחי מחשבות פרקטיות יותר, כמו: "אוקי, קרש כזה אני יכול להזמין אצל נגר, וטבעות ברזל מהסוג הזה אפשר למצוא בהום-סנטר" 😊 .


ולא, אין לי שאיפה להכניס אישה למכשיר העינויים הידוע כ"בתולת הברזל" ולראות כיצד פיני המתכת המחודדים מגירים לאט את דמה. אבל בקונספט כולו, אני חייב להודות, יש משהו שמחרמן אותי.


בגלגול הקודם שלי באתר הגדרתי את עצמי ונילי-קינקי. אני חושב שההגדרה הזאת, כמו תפקיד המתחלף שאחזתי בו, הייתה נוחה לי כי יש בה משהו לא מחייב. היום אתה ונילי, מחר אתה קינקי, מוחרתיים אתה מתחלף. שום דבר שדורש טיפול אצל הפסיכולוג. היא שחררה אותי מהצורך להתמודד מול עצמת הדחפים והתשוקות שלי שאינם מיינסטרימים בעליל. בדרך-כלל הנטייה היא לחשוב שלגברים קל יותר לאמץ זהות בדס"מית דומיננטית, שגם אם היא סוטה מהנורמה החברתית היא בכל זאת עולה בקנה אחד עם דימויי הגבריות המקובלים. אבל אני רגיל לראות בעצמי בן-אדם רגיש, אמפטי, הגון, וגם פמיניסט מוצהר. איך מיישבים את האופי הזה ואת עולם הערכים הזה עם הרצון להתעלל בנשים חסרות ישע? לא פשוט.


לאחר החזרה לארץ המשכתי לגלגל בראשי את העניין. בהדרגה התחדדה בי ההבנה של מה שאני מחפש בעולם הזה. מה שהיה עד כה אוסף מגוון ולא תמיד קוהרנטי של פנטזיות ותשוקות התחבר לתמונה די ברורה של סוג היחסים שאני מחפש, הפעילויות שמדליקות אותי, אופי הפרטנריות שיתאימו לצרכיי.


קצת אחרי ששבתי מחו"ל, החלה, ונגדעה עוד בטרם הספיקה לצמוח, עוד מערכת יחסים עם בחורה ונילית מקסימה. כמו אחרות לפניה, גם היא הייתה מגרגרת בהנאה כשהייתי עוטף אותה בחיבוקיי, וכמותן גם היא ציינה שהאופן בו אני אוחז בגופה מרגיש לפעמים יותר כמו לפיתת ג'יו-ג'יטסו מאשר חיבוק רומנטי. אני לא הכחשתי והיא לא התלוננה, אבל כשזה הגיע לידי כאב של ממש היא נרתעה.


במהלך השנה התחלתי לדגום שוב את האתר. קראתי קצת בלוגים, עברתי על הפורומים. נזכרתי בניקים נשכחים מאי-אז והתוודעתי לחדשים. לפעמים הוצפתי מחדש בריגושים מהסוג המוכר, לעתים נזכרתי בדברים שלא אהבתי כבר אז.


בסוף החורף נחת עליי, כמו על כולנו, הווירוס. הנהלת החברה שלחה את כולנו לעבוד מהבית, והתחלנו לנהל – כמו כל העולם – את הישיבות הפנימיות ואת הפגישות עם הלקוחות בזום. מקום העבודה שלי, בניגוד לזה של אחרים שפחות שפר עליהם מזלם, לא רק שלא נפטר משירותיי אלא גם תבע ממני יותר ויותר שעות מדי יום. אבל היעדר האופציות לבילוי מחוץ לבית – מאה מטר, זוכרים? – הותיר אותי בכל זאת עם לא-מעט זמן לעצמי. את השבועות האלו ביליתי בקריאת ספרים, צפייה בסדרות, קניית מצרכים בשוק ובישולם בדירה. וגם ברקימת תוכניות אפלות לחידוש יחסיי עם עולם החטא.


במאי ניצלתי את סעיף היציאה המוקדם בחוזה כדי להודיע לבעל הבית שאני מפנה את הדירה. הייתי צריך מהפך דרסטי באווירה, וזה הכתיב גם שינוי גיאוגרפי.


לקראת המעבר עשיתי סינון קפדני של הרכוש הלא קטן שצברתי עם השנים. במאמץ נפשי לא פשוט תרמתי, זרקתי, נתתי לחברים או סתם הורדתי לרחוב את כל מה שהרגשתי שלא חיוני לי. השלתי מעליי כלי אוכל ובישול, בגדים, ספרים, כלי עבודה, רהיטים, מתנות שקיבלתי ומזכרות שאספתי.


בד-בבד עם השלת הרכוש הישן הצטיידתי גם בחדש. ביקור ארוך ויסודי בחנות הקסומה שליד רחוב בוגרשוב הותיר את המוכר עם קצת יותר מאלפייה, ואותי עם שקית עמוסה באביזרי קשירה והכאבה.
בנות – ראו הוזהרתן.


ביקור לא פחות יסודי ערכתי בחנות נהדרת לחומרי בניין וכלי עבודה בדרום העיר; אין לי ספק שלמוכרים לא היה שמץ של מושג מה אני מתכוון לעשות בציוד המגוון והבלתי-קשור לכאורה (pun-intended) שקניתי.


בתחילת אוגוסט עקרתי למשכני החדש. בניין משותף בשכונה ירוקה ושקטה, עם תמהיל הדיירים המקובל בבניינים מהסוג הזה: פנסיונרית אחת, שתי משפחות עם ילדים קטנים, שני זוגות צעירים בלי. בסוף-השבוע הראשון, אחרי שפרקתי וסידרתי איכשהו את החפצים ברחבי הדירה, לקחתי את האופניים לרכיבה נינוחה באזור על-מנת להתרשם מהסביבה וגם להפעיל קצת את שריריי, שבתקופת הקורונה העלו מעטה עבה של חלודה. רשמתי לעצמי שאני צריך לחזור לשגרת אימונים סדירה והלכתי להתקלח.


במקלחת הרהרתי בתיק הגדול שאותו טרם פרקתי ושאליו הכנסתי את שלל האביזרים והצעצועים החדשים. השעה הייתה שעת ערב מאוחרת. מבלי דעת הקשבתי לקולות העולים מחלונות השכנים, ולרגע, רק רגע אחד קט, נדרכתי, כששמעתי צליל של הצלפות שוט בחלל האוויר. אחר-כך חייכתי לעצמי. מסתבר שכל-כך הייתי שקוע בפנטזיות שלי, שאפילו קול טיפות מים שיורדות בטפטוף אחיד על פני רצפת מקלחת של שכן נשמע לי לרגע כמו סשן סאדו אכזרי. אתה באמת צריך לעשות משהו עם עצמך, אמרתי לעצמי.


אחר-כך סיימתי להתקלח, התנגבתי והתלבשתי, ורגע לפני שעמדתי לצאת מחדר האמבטיה שמעתי את זה שוב. הפעם לא היה מקום לטעות: צליל ברור של הצלפות שוט, קרופ אם אני לא טועה, נוחת שוב ושוב, בעוצמות עולות ויורדות, על עור ישבני נשי. והיה ברור שהעור הישבני הוא נשי כי לקול ההצלפות נלוו עכשיו גם יללות הכאב של הסאבית המוצלפת.


אוקי. כזה עוד לא היה לי. שכנים בדס"מיים. ודווקא כאן. הפעילות שלהם בבניין – היא מתרחשת אחת לכמה ימים, והם לא ממש מנסים להסתיר אותה – גורמת לי תחושות מעורבות של דריכות, אמפטיה, סקרנות וקנאה, ומתחברת כמו בגזרת גורל עם הרצון להחזיר את האלמנט הזה לחיי.


יום או יומיים לאחר אותו ערב פגשתי את השכן בחדר המדרגות וחייכנו בנימוס אחד לשני. אני לא יודע אם הוא מודע לכך ששומעים אותם. אני מניח שכן; כנראה שזה לא מפריע להם. אבל אם אני שומע מה קורה אצלם, סביר להניח שהוא יוכל לשמוע מה קורה אצלי, כאשר זה יקרה. זה עשוי להיות משעשע.

 

לפני 10 שנים. 14 ביולי 2013 בשעה 17:49

ובכן, גם אני, בעל הראש הפרוע, הקינקי והסוטה, גם אני מצאתי גבול אחד שאותו אני לא מוכן לחצות. 

 

לפני 10 שנים. 9 ביולי 2013 בשעה 1:38

היא שוכבת על המיטה ופניה מטה, ראשה על הכר. שתי ידיה מתוחות לצדדים, קשורות באזיקי עור אל פינות המיטה, יוצרות צלב כמעט מושלם עם הגוף. 

אני על גבה. אני שולח את ידי הימנית אל פניה, ומכסה את פיה. לוקח לי זמן למצוא את התנוחה המדויקת שבה כף היד מתלבשת בצורה ההדוקה ביותר על שפתיה.

אני עושה את זה לאט. שפתיה כעת חסומות הרמטית. היא יודעת מה הולך לקרות. לא שזה משנה משהו. שנינו שקטים עכשיו.

את ידי השנייה אני מביא כעת אל בית-השחי שלה. אני לא משתמש בקצות האצבעות, אלא תופס, באחיזה חזקה, אבל לא חזקה מדי, את העור המתוח שם. וזהו.

אני יודע, שאילולא יד ימין שלי הייתה על פיה, היא הייתה צורחת עכשיו במלוא הגרון. צורחת וצוחקת, צוחקת וצורחת, וקרוב לוודאי שגם מתחננת שארפה. מאחר שפיה חסום, כל זה לא רלוונטי כרגע. היא סובלת, נכון, אפילו מאוד. היא דווקא אוהבת שמדגדגים אותה, אבל עד לא מזמן לא הבינה איזה שימוש יעיל אפשר לעשות ברגישות הקיצונית שלה. עכשיו היא יודעת.

שניות ארוכות עוברות. שתי הידיים שלי עדיין במקומן. היא עסוקה בכל התנועות הלא-רצוניות האופייניות למצבה כרגע: משיכות עזות, חוזרות ונשנות, ביד שמאל שלה, בניסיון נואש (וחסר סיכוי לחלוטין) לשחרר את פרק היד, ולסגור את הזרוע על בית-השחי. רגליה בועטות ומתופפות בקצב בלתי קבוע על המזרון. ראשה מתפתל מימין לשמאל בתוך כף-ידי, ואני צריך להפעיל מאמץ ניכר כדי להמשיך ולהותיר אותה אילמת. חוסר-האונים שלה מפעים אותי.

היא סובלת עכשיו, אבל אני חושב שהיא חווה תחושת גאווה מכך שמישהו משקיע בה תשומת-לב רבה כל-כך: לחקור את גופה, לאתר את נקודות החולשה שלה, להבין מה מענג אותה ומה מוציא אותה מדעתה, למה היא מסוגלת ומה מעבר לגבולות הסבל שלה.

אני שותק ומתבונן בה, מרותק. היא צוחקת וצורחת לתוך כף-ידי. אני לא צוחק. אין שום דבר מצחיק בהתעללות שהיא חווה כרגע מידיי. אני אפילו לא מחייך. אני צריך להתרכז.

לאחר פרק זמן שלה בוודאי נדמה כנצח, אבל נמשך למעשה פחות מדקה, אני מפסיק, ומשחרר לאט גם את פיה. אתה בן-זונה סדיסט, היא נושפת לעברי, ואני מרשה לעצמי לחייך בגאווה.

היא מתנשמת ומתנשפת, מנסה להירגע. גם אני מנסה להירגע. שנינו קצת חרמנים כרגע, אבל אני לוקח על עצמי את תפקיד המבוגר האחראי, מתאפק, ומתכונן לסיבוב נוסף.

לפני 10 שנים. 2 ביולי 2013 בשעה 19:41

אנחנו גולשים ביחד בחנות הוירטואלית e-extreme restraints, וצופים בעיון בגאג הדנטאלי המוצע שם למכירה. 29.95$, לא כולל משלוח. 

"מה עושים עם זה?", היא שואלת בקול מודאג משהו.

"אה", אני אומר, "זה מכשיר שמאלץ את הפה להישאר פתוח. במקור בשימוש אצל רופאי שיניים". 

"כן, אבל מה עושים עם זה כשזה לא בטיפול שיניים?"

"מרכיבים את זה על הפה, ואז עושים מה שרוצים". 

"אבל מה?" 

"כל מיני".

"תן לי דוגמה".

"את לא יכולה לדמיין בעצמך?". 

"אני יכולה, אני לא יודעת אם אני רוצה". 

"אז על מה את חושבת?"

"אני לא חושבת על כלום..."

"נו, קדימה". 

"באמת!"

"לא מאמין לך". 

"אבל תגיד לי על מה אתה חושב, אתה הבאת אותי לאתר הזה". 

"יש כל מיני אפשרויות, את יודעת". 

"בסדר, נו, תיתן לי אחת". 

 "מה תעזור לך דוגמה אחת?"

"נו, תיתן לי כבר דוגמה". 

"אחת?"

"כן". 

"בסדר. הנה הדוגמה. אני לוקח אותך לקמפינג. אוהל, שקי שינה, כירת גז, קפה, שנינו לבד ביער. חוץ מכל חיות היער, כמובן. בלילה אני מפשיט אותך, משכיב אותך על שולחן הפיקניק, וקושר אותך לשולחן. ידיים ורגליים לצדדים.  אחרי זה אני לוקח כיסוי עיניים, מרכיב אותו. אחר-כך אני מבקש ממך בנימוס לפתוח את הפה, ומרכיב לך את הגאג הדנטאלי על פתיחה בינונית. אחר-כך אני מוציא מהתרמיל צנצנת של דבש ושופך אותו על כל הגוף שלך, אבל במיוחד על הפנים, ועוד יותר  על איזור הפה: שפתיים, לשון, שיניים. את תגלי שחלק מהדבש את יכולה ללקק עם הלשון, וחלק לבלוע, אבל רובו יישאר בפה. אחרי שאני מסיים אני שם מים לקפה, מתיישב לי בכסא המתקפל, וזהו. "

"מה?!"

"אבל זאת הייתה רק דוגמה, כאמור. בא לך קפה?"

 

לפני 15 שנים. 30 במאי 2008 בשעה 17:34

יקירתי, אולי הפעם אני מלמעלה?