|
|
|
ושוב פעם מגיע השלב הזה
שהכל במקום ועכשיו דרושה לי סבלנות...
להשקות ולדשן,
עם המון אהבה ותשומת לב,
לחכות שהדשא יוריק
ולחכות שהצמחים יגדלו ויצפסו את מלוא המקום שלהם.
ואני, לא יכולה להסיר את העיניים מהפיצפונים.
יוצאת לגינה,
משוטטת,
מנקשת,
סופרת את העלים,
עוקבת לי בדאגה...
ומתפללת שיצליחו
להתמודד עם הסביבה הבלתי אפשרית הזו.
מתבגרת לי מול העיניים
נעשית איטית יותר
שונה יותר
שברירית יותר
מחוברת פחות. לכולנו.
נוכחת לא נוכחת
כאילו איזה עולם שלה הולך ועוטף אותה.
קצת שקופה כזאת.
קצת זה מילת מפתח. כל כך קשה לשים את האצבע על מה שמשתנה. זה לא שהיא הלכה נורא רחוק. היא פה. קצת שונה.
מתחילה להיות חסרה לי. יותר ויותר. גם כשנוכחת.
באיזה אופן אנוכי קשה לי. לא יודעת איך להתמודד.
נו מתגברת וממשיכה הלאה
במלוא המרץ.
מדלגת לי.
נותנת לשותף שלי למשוך אותי קצת קדימה....
איפה שקשה.
מבקרים אותי היום
הכל נראה כל כך גדול...
קצת מזכיר לי קיר חלק
ומנסה להרים את הראש...
להסתכל קצת מלמעלה
ולהתקדם...
אהבה
נתינה
בלי גבולות
בלי אגו
בלי חשבונאות,
זה מקום שעושה לי נורא טוב
ומקום שעושה לך נורא טוב, לקבל.
רואה עליך
שלפעמים אתה לא ממש מאמין. לא ממש מבין מאיפה זה בא ואיך זה יכול להיות.
ככה אני מרגישה מבפנים שכל כך נכון.
שאתה צריך, בשביל להיפתח לך. בשביל לפרוח.
ויודעת היום
שבשביל המקום הזה,
לא צריכה בכלל לותר על שום דבר מעצמי.
המקום הזה הוא כל כך כל כך הרבה בשבילי.
מרי פופינס הפרטית שלי המשיכה אתמול לתחנה הבאה שלה.
המצחיק הוא
שהיא הרגישה שעשיתי המון בשבילה
בעוד שהיא, בעצם, עשתה המון בשבילי.
כמו מלאך מאיר כזה.
נתנה לי כל כך הרבה שלווה
במקום שלא היתה בכלל.
נתנה לי איזו שהיא תקווה,
שיכול להיות אחרת.
הזכירה לי
מה המשמעות של זוגיות שלמה. עוטפת.
ומודה לה מאוד על הזמן ועל השלווה הזו המקסימה.
וחושבת שאולי השלווה הזו שהיא הביאה פה
נתנה לי כח
להקים פה מחדש את הגינה.
נורא אוהבת להקים דברים חדשים.
לא רק גינות.
בכל תחום בעצם.
אוהבת לראות אותם מגיעים למהירות שיוט ופונים להם לדרכם.
ככה זה המקום שלי בעצם. היום.
אוהבת את השילוב של יצירה ומאמץ כזה חזק ומרוכז,
כדי להרים ולהקים.
והגינה הזו, היא מזכירה לי, שהשלב הזה יש לו את הזמן שלו.
עד שהצמחים הרכים שלי יכו שורש,
ולא ינסו להתעלף לי כל פעם שחם.
עד שהבוסתן יהיה קיים לא רק בדימיון שלי.
עד שהדשא יוריק ממש ממש.
ומזכירה לי שאני כמו אני,
בעיקר בגלל איך שאני,
צריכה ללמוד עכשיו שיעור בהקמת מערכות של השקייה...
היה מאבק קשה בחמסין אתמול. הייתי לגמרי משוכנעת שכל הצמחים הקטנטנים החדשים שלי הולכים להפוך לאבק. הם נראו כל כל מובסים.
הבוקר כבר יש סימני התאוששות... הם עוד כל כך קטנים ועדינים...
הדשא החדש שזרעתי נובט.
לבוסתן יש ריצוף, נורא דקורטיבי והכי מקצועי שעשיתי אי פעם.
הרימון והאשכולית האדומה מחכים להישתל ומחר תצטרף אליהם גם תאנה.
אבני המדרך שקוששתי, שהיו פעם שיש של מטבח, מחכות איזה שעתיים של עבודה.
הדשא שלי מגיב באהבה להשקייה נעשה יותר ירוק. מיום ליום, קצת לאט, קצת מדאיג לפעמים, אבל ללא ספק בכיוון הנכון.
והכי הכי זה שגינת התבלינים שלי נישתלה מחדש.
ואני, אל תחפשו אותי בגינה היום. אני התחפשתי בחליפה ונעלי עקב והמון כרטיסי ביקור והלכתי להשקות את המיזמים החוצ גינתיים שלי.
איך קושרים ערסל לעץ
בצורה כזו שאפשר יהיה לפרק אותו מדי פעם?
ויחד עם זה הוא לא יתלש כשמישהו במשקל סביר שרוע בתוכו????
שמתארחת אצלי מרי פופינס אחת
והיא עושה פה נפלאות
משרה שלווה כזו
וכיף נורא.
ומזכירה לי
כלמני דברים
שכבר חשבתי
והיתי בטוחה,
שאי שאפשר
וכמו מרי פופינס, כשהרוח תשתנה, היא תמשיך הלאה...
